נכון שאני לא תמיד מספיקה לישון בלילות, נכון שלעיתים אני קמה שלש פעמים בלילה הקצר שכן יש לי, ולילדים המתוקים שלי לא אכפת שאני מחתימה כרטיס נוכחות בעבודה, כמעט עם הנץ ..
נכון שאני חוזרת הביתה אחרי צהרים, לבית עם ילדים שמחים ועליזים שרוצים את אמא במשרה מלאה ולא אכפת להם אם ישנתי בלילה וכמה, אם היה לי קל או קשה בעבודה היום, הם רוצים את אמא ובצדק, הזכות הזו מגיעה להם ביושר! נכון שבד"כ בערב כשאתה יוצא להמשיך את לימודך, אני עסוקה עד מעל הראש בכביסות בבישולים, באפיה, בארגון וניקיון, ועוד... במקום לצאת לבלות, או לשבת על הספה עם ספר.
נכון שהפסנתר לא פגש אותי כבר מספר שנים, והוא עומד בסלון גלמוד, מחכה למישהו שיבוא להתרפק עליו כמו בעבר.
נכון שהספר שהבאתי מהספרייה לחול המועד סוכות, מחכה לי לחול המועד פסח ולעיתים אפילו לסוכות שאחרי, הכל נכון, נכון מאד!
אבל איך אני אצליח להסביר ליהודים רחמנים בני רחמנים, שלא, אני לא מסכנה, להפך, אני מרגישה מאושרת מלאת סיפוק גאווה וכבוד עצמי! מה אתה אומר?
הם לעולם לא יבינו שאין להשוות את הרגשת המיצוי העצמי שאני חווה היום ביחס לימים שבהם רצו אצבעותיי בווירטואוזיות על הפסנתר ונגנו סונטות מורכבות של בטהובן ומוצרט הם גם לא יבינו שאין להשוות את הרוגע והשלווה שאני חווה, בעת שאני משחקת את משחק ה"הספק כפי יכולתך" ומתרוצצת בבית לבלוע עוד ועוד מטלות, ביחס לשלווה ההיא בימים שהייתי פנויה לשעה יומית של קריאת ספר.
אין להשוות את החוויה שאני חווה כשאני מנהלת בית ביד רמה, מגהצת מבשלת מנקה מכבסת מסדרת מטאטא מרימה, ביחס לימים בהם מצאתי זמן לבלות עם חברות, לטייל, "ליהנות מהחיים".
אין להשוות את האושר של ליפול לזרועותיהם של הזאטוטים שמחכים לי בכיליון עיניים שאחזור כבר מהעבודה, ביחס לימים בהם יכולתי להניח את התיק ולשתות כוס קפה בנחת, על הספה.
היית מאמין? יש אנשים ששואלים אותי "מתי כבר בעלך יעשה משהו", ונושמים בהקלה כשאני מספרת להם שאתה מארגן את הילדים בבוקר, מפזר אותם, אוסף אותם בצהרים או מדיח כלים וכו', וכו' "לפחות זה" הם נאנחים אנחת רווחה...
הם פשוט לא מבינים עד כמה החיים שלך עמוסים בעשייה , איך אתה עמל בתורה ימים ולילות, עמל שאין להשוותו לשום עמל בעולם, וכל זה לא רק בשבילך, אלא בשבילי, בשביל הילדים, הם לא מתארים לעצמם עד כמה אתה מחרף את נפשך כדי להגן על עם ישראל, על העולם כולו, עד כמה אתה מתאמץ כדי לתת עוד זכות קיום לעולם שכולו הבל.
זכיתי לחנך ילדים בבית שכל כולו תורה, בית שנושבת בו רוח אחרת, רוח שאינה מצויה לא בתגרנים ולא בסחרנים. זכיתי, ואני מתפללת שאמשיך לזכות, כולי תפילה שייתן לי הבורא כוח תמיד, כל שאיפתי היא לעבוד כמו חמור, כן כמו חמור, לעבוד כדי לדאוג למשפחתנו, למחייתנו, להצליח להשיג די צרכינו, כולי תקוה שלא אצטרך להגיע ליום בו אוכל לנוח, לקרוא, לנגן , לצאת, לבלות, רק משום שנגיע למצב בו זקוקים אנו שתתעסק גם אתה בעולם החומר, איך יראה אז ביתנו אם תאלץ להמיר את הקודש בחול? אולי אז יהיה כיסוי מלא לכל החורים בבנק, אבל לא יהיה כיסוי לחלל הגדול שתשאיר בעולם הרוח.
נכון, אני עמוסה, אני עובדת קשה, אבל אשרי, מה טוב חלקי ומה נעים גורלי! זכיתי, בעלי היקר, זכיתי להיות עזר כנגדו, לאדם שעמל בתורה יומם וליל ,זכיתי לדאוג לחיי השעה כדי שאתה תדאג לחיי הנצח.
]]>
