היא ישבה שם על קצה החלון, נעצה מבט בוהה בשמים וניסתה לאתר משהו "אוף אמא" היא הסתובבה אלי פתאום בקול מיואש, "איפה השערים האלו שאמרת שהם נסגרים עכשיו? אני לא רואה אפילו שער אחד קטן" היא ירדה בחמת זעם מהחלון ובאה להתיישב לציידי "נכון מתוקה שלי, לא רואים את השערים האלו, זה למעלה למעלה, בשמים, כמו שאת ה' אנחנו לא רואים, גם את שערי התפילה אי אפשר לראות" ניסיתי להסביר לה את מה שגם אני לא בדיוק מבינה...

"אבל אמא" היא שאפה אויר וניסתה להשליט סדר במחשבות "אם כל השערים נסגרים עכשיו, יותר ה' לא ישמע את התפילות שלנו?"

"ברור שהוא ישמע!" נבהלתי מהמחשבה "אבל עכשיו יהיה קצת יותר קשה להעלות את התפילות לשמים, כשהשערים פתוחים התפילות עולות מייד, גם אם התפילה לא כל כך בכוונה. אחרי יום כיפור התפילה תעלה למעלה ותצטרך לדפוק על השער חזק חזק כדי להגיע עד לכיסא הכבוד" המשכתי לנסות להסביר.

ואז לפתע היא הבינה, היא רצה מהר למדף של הסידורים, והניחה לי ביד סידור "אמא תפתחי לי מהר במודה אני ,לפני שהם ינעלו" דפדפתי הכי מהר שיכולתי והחזרתי לה את הסידור פתוח בעמוד המבוקש "את בטוחה שזה מודה אני?" הסתכלתי שוב, היא צודקת הדף התהפך לה ועכשיו היא היתה באדון עולם, החזרתי לה את העמוד למודה אני ופתחתי גם אני את המחזור שלי בתפילת נעילה, תוך כדי שאמרתי את מזמור "אשרי יושבי ביתך" היא כבר סימה "תורה ציוה" "אדון עולם" ועוד..

כמה קטעים ואז היא נעצרה "אמא איפה יד ימין" הצבעתי לה על היד הנכונה "לא, איפה זה יד ימין" ניגשתי אליה והזזתי לה את היד שלא יהיה לה ספק "לאאאא" היא כבר ממש התרגזה "איפה זה יד ימין כאן בסידור, תפתחי לי בעמוד שכתוב ידי ימין על העיניים"... סוף סוף הבנתי, תוך כדי שאני מסתירה חיוך קטן ,מיהרתי לדפדף לה לקריאת שמע של שחרית.

ואז כשנעמדתי לתפילת שמו"ע היא כבר סיימה את כל התפילה כולל פרק תהילים ואני מאמין ,וחזרה לחלון, אולי בכל זאת היא תצליח לראות איזה פיסה קטנה של שער שנסגר...

הערב החל לרדת, החדר נעשה חשוך מעט, היא ישבה עם מבט למרום ולא הסיטה אותו אף לא לרגע קט, מיהרתי להספיק את כל תפילת העמידה לפני שהיא תתייאש מהשערים ולפני שהקטן יגמור את שקית הבמבה, ואז לפתע בבת אחת הכה בי בעוצמה הנאום שנאמתי אני בעצמי לפני מספר דקות, "כשהשערים פתוחים התפילות עולות מייד, אח"כ התפילה תעלה למעלה ותצטרך לדפוק על השער חזק חזק כדי להגיע לכסא הכבוד " שמעתי את קולי שלי מדקלם את המשפטים הללו לפני מספר דקות, ואז משהו נצבט לי בלב... זהו, השערים ננעלים, הגעתי לדקות האחרונות שעדיין אפשר לבקש הכל על הכל, למשך כל השנה כולה, והרגשת החמצה השתלטה עלי, איפה הייתי עד עכשיו..?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

עצמתי את העיניים, ליוויתי בדמיוני את השערים שנסגרים ברגעים אלו, ומלמלתי תפילה מהלב, תפילה ללא מילים:

"רבונו של עולם, עשרה ימים היית כאן אתנו, ממש כאן, ולא מספיק ניצלתי את ההזדמנות. אתה ראית אותי, הייתה שגרה, היו טרדות, הראש היה עסוק בכל כך הרבה דברים, בעבודה, בילדים, בכביסות, בתור לרופא של הילד, בארוחות, בניקיון, בסעודה מפסקת.. אז נכון שהוספתי קבלה קטנה, ופה ושם איזה פרק תהילים, אבל לא הרבה מעבר לזה. אולי זה ישמע לך קצת תרוץ אבל אני כבר לא בסמינר, אין הרצאות ימיומיות לחודש אלול ולימים נוראים, והאמת אני אגיד לך, שאני לא יודעת אם זה היה יעיל, כשכבעלי ניסה להגיד לי רעיון או שניים על מהות עשרת ימי תשובה, אחרי עשרה משפטים פשוט איבדתי אותו...

פספסתי אותך ריבונו של עולם, הנה, כבר תפילת נעילה, אתה סוגר את השערים, ויש לי כל כך הרבה מה להגיד לך, אבל זהו, זה נגמר, אני כבר לא אספיק...

אז אני מבקשת ממך, תשאיר איזה שער קטנטן פתוח, לא בשבילי, באמת לא מגיע לי, אלא בשביל הילדה הטהורה שעומדת עכשיו בחלון ומחפשת אותך, את השערים שננעלים, אם תסתכל לה העמוק בתוך העיניים, תראה את העצבות, היא לא רוצה שתסגור את כל השערים, היא משתוקקת שתשאיר איזה שער פתוח... אז בבקשה ממך, בשבילה ובשביל כל הילדים שיושבים עכשיו כמותה ונושאים עיניים לשמים- תשאיר שער אחד פצפון, שער של תינוקות של בית רבן, ואני וכל האמהות שרוצות להצטרף אלי, כבר נסתדר עם השער הזה, נכווץ את הבקשות לגודל הכי קטן שיש, נשחיל אותן דרך הפתחון הזעיר הזה, ואתה רק תצטרך למשוך מהצד השני, זה הכול, הרי בשבילך זה באמת לא בעיה גם אם השער יהיה קטן כחודו של מחט, אנא ממך ריבונו של עולם פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה היום"

]]>