בעידן המודרני מייצר לנו כל כך הרבה מסיחים עד כי איננו שמים לב כמה זמן יקר מתבזבז ונוזל לנו מבין האצבעות, ונעלם. זמן. החומר שאין לו מחיר ואין שום דרך להחזיר אותו או לקנות ממנו עוד.

לרוב, זה על שטויות אבל גם בדברים חשובים אנו נוטים להתעכב, להשתהות, לחשוב שאם נמשוך את זה קצת יותר זה יהיה מוצלח יותר.

פרשת השבוע מתארת לנו את הרגע החשוב ביותר בעולם כולו, בכל הדורות - רגע סיום מלאכת הבריאה.

אלא שאם נקרא שוב את הפסוק נראה כי ניתן להבין ממנו שהקב"ה סיים את מלאכת הבריאה ביום השביעי, וגם - שבת ביום השביעי. איך זה הגיוני? אם שואלים אותי מתי אני מסיימת לעבוד אני עונה: בשישי ומתי אני נחה? בשבת. כיצד אלוקים גם סיים לברוא הכל ביום השביעי, וגם שבת?

עונה על כך רש"י: "בשר-ודם, שאינו יודע עתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש. אבל הקב"ה, שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה... ונראה כאילו כילה בו-ביום".

כלומר, לנו בני האדם תפיסת זמן ומרחב שונה. אנחנו שוגים בחישוב הזמן ונוטים למשוך אותו, לעכב או להקדים ולא לדייק על השניה. אבל הקב"ה שברא את הזמן ולכן יודע מתי בדיוק מתחלף הרגע הבא סיים את מלאכת הבריאה במרחק של כחוט השערה מהיום השביעי שהוא יום שבת.

מדוע?

מה היה דחוף לקב"ה למשוך את מעשה הבריאה או לסיים אותו ממש ברגע האחרון של היום השישי, וכי לא היה נחמד יותר לו היה מסיים אותו בשישי בצהרים ויושב קצת לנוח? כל מי שמכניס שבת בהדלקת נרות יודע כי הדקות הכי לחוצות בשבוע הן הדקות הסמוכות לכניסת שבת בהן נזכרים בכל מה שלא הספקנו ומתחילים להתרוצץ אנה ואנה, כדי לסיים ולהכניס את השבת. האם גם לקב"ה היה לו"ז צפוף ועצבני?

מן הסתם לא, אלא שיש לנו ללמוד מן הדיוק הזה שבתורה.

"לא ברא הקב"ה בעולמו דבר אחד לבטלה" אומרים חז"ל. כל חפץ, כל כישרון וכל רגע - יש להם תכלית וייעוד. אם בשנייה שנותרה עד השבת יש אפשרות להוסיף ולעשות משהו - מורה לנו הקב"ה את הדרך וממלא גם שנייה זו בתכליתה ובייעודה. כלומר, במעשה הבריאה אין רגע מיותר. אין בטלה. אין ריק או חלל פנוי. כל דבר מתמלא בתוכן שאנו יוצקים בו פנימה. ישנם רגעים מסוימים בחיינו שלנצח יזכרו כרגעים משמעותיים. אך מרבית הזמן שבו אנו חיים הוא זמן שגרתי אפור משעמם ובלתי זכיר. באה התורה ללמדנו כי כל רגע יכול להיות רגע משפיע, רגע קובע, רגע חשוב.

מוסיפה עלך כך תורת החסידות נדבך עמוק יותר. אנו נמצאים בסוף האלף השישי לבריאת העולם ובתחילתו של האלף השביעי, בו מגיע זמן הגאולה. אפשר לבוא ולטעון כי אין חשיבות או תרומה למעשה טוב שנעשה ללימוד שנלמד או בכלל למאמץ כלשהו שלנו היות והכל כבר נעשה ואם לא נעשה עד כה- מן הסתם שלא יתרום הרבה מכאן ואילך, ואילו האמת היא הפוכה.

כשם שכל רגע בבריאה היה חשוב וקריטי, ובין סיום עבודת הבריאה לכניסה למנוחת השבת הפריד רגע כחוט השערה כך גם בעומדנו מרחק של כחוט השערה מהגאולה האמיתית והשלימה וכל רגע נחשב. כל מעשה קטן. ואנחנו אחראים לתת להם משמעות.

]]>