בשנים האחרונות נשמעים אין ספור קולות של נשים יהודיות פמינסטיות, הקוראות תיגר על האפליה המגדרית הקיימת ביהדות, ויוצאות נגד הנהגות שלטענתן מדירות נשים. התופעה הזו הצמיחה פירות ל"ע במגוון תחומים בקרב כל הזרמים השונים, בעיקר בארה"ב; החל מרבניות רפורמיות פוסקות ומלומדות, עבור דרך נשים שעוברות לפני התיבה, וכלה בנשים עטורות ציציות, טליתות ותפילין.

התנועה הבולטת ביותר שהצמיחה התופעה הזו, ושזוכה לחשיפה נרחבת בתקשורת היא כמובן "נשות הכותל" - שעושות כל שביכולתן לעקור מנהגים והלכות מן השורש ולנכס לעצמן את כל המצוות וההלכות שהצטוו בהן גברים דווקא. דעת התורה כמובן מתייחסת לכל הנ"ל כמו לכל דבר המסמן נסיון של אכיפת רפורמה מסוימת ביהדות; בהסתייגות ובהתנגדות נחרצת.

בעבר, מציאות כזאת לא הייתה מתקבלת על הדעת. התפיסה השובניסטית הגבילה את מקומן של הנשים לטובת עבודת עקרות הבית ותפירה. אך סיפורה המדהים של הרבנית אסתר ברזאני, מגלה לנו על תופעת יחיד מיוחדת במינה, של רב מכורדיסטאן העתיקה, שחינך את ביתו כ'תלמידה חכמה' והרביץ בה את תורתו.

כיום היא הייתה נתפסת מן הסתם כ'פמינסטית' ונתקלת בהתנגדות הרבנים החרדים. אך אז, בתקופה בה כלל עוד לא הוטבע המושג הזה, היא הייתה לאחת הנשים היחידות בהיסטוריה היהודית שזכו להכרה וכבוד אמיתי - מצד רבנים ומנהיגים - מתוקף מעמדן כ'מובילות רוחניות'. אנו למדים זאת מכמה מכתבים פרי עטה, שהתגלגלו לאורך השנים ממקום למקום ופורסמו לראשונה בידי ג'ייקוב מאן בראשית שנות ה– 70.

הרקע: כורדיסטן, המאה ה-17: ​מצבה הרוחני של הקהילה היהודית התדרדר מאד ותקווה לא הייתה באופק. תקופת הזוהר הסתיימה. שושלת תלמידי החכמים שהעמידה הקהילה במאות שקדמו לה נקטעה, החינוך הקפדני של צעירי הקהילה, שהיה לסימן ההיכר של הקהילה ומקור גאוותה - הלך ודעך.

המצב הקשה הטריד מאד את שלוות נפשו של הרב שמואל בראזני, אחד ממנהיגי הקהילה בעיר מוסול. הוא הגה תכנית למהפכה רוחנית, במסגרתה תכנן להקים ישיבות קדושות ברחבי כורדיסטאן, שיעמידו את תלמידי החכמים וגדולי התורה של הדור הבא, שיקימו בהמשך ישיבות נוספות.

במסגרת המהפכה הרוחנית שהנהיג, נחשפה בתו של הרב שמואל, אסנת ברזאני ( 1670-1590), לדרך חינוך שונה לחלוטין מזו שהייתה מנת חלקן של בנות ישראל במשך כל הדורות. היא גדלה בין ברכי חכמים, ואביה, שבנים לא היו לו ולא הכיר דרך חינוך אחרת גידל אותה כתלמידה חכמה, קבע איתה חברותות ולימד אותה דינים והלכות. "שום מעשה ומלאכה לא למדני", היא כותבת באחד ממכתביה הנדירים, "חוץ ממלאכת שמים. לקיים מה שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (ר"צ). כשהגיעה לפירקה, השיא אותה אביה לבחור חשוב ולמדן והשביע אותו, מתוך הערכה ללמדנותה המופלגת - להניח לה לעסוק בלימודי קודש ולא לבזבז את זמנה במלאכות הבית הנשיות.

כשנפטר הרב ברזאני, תפס חתנו - בעלה של אסנת - את מקומו בראשות הישיבה במוסול, לצד התמדתה בלימוד התורה מילאה אסנת תפקיד חשוב בישיבה, כשעמדה לצד בעלה, תמכה בו וחלקה עמו את החובות שהוטלו עליו במסגרת ראשות הישיבה. בעלה, אחד מחשובי הקהילה, שהיה טרוד בארגונה ושקוע בלימוד התורה, לא תמיד מצא פנאי ללמד תלמידים. ופה נטלה אסנת את כתר "הרבנית" באופן רשמי כשהיא החלה למלא את מקומו "כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו". (ר"צ)

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

זמן קצר לאחר מכן נפטר בעלה, ובאופן טבעי ירשה אסנת את מקומו ומונתה תחתיו לראשות הישיבה. סיפורה של הרבנית ברזאני הוא מטבע הדברים מיוחד במינו, לא רק בקרב קהילות המזרח ויהודי כורדיסטן, כי אם בעולם כולו, רק במקרים בודדים במהלך ההיסטוריה היהודית זכו נשים לעמדות כח והשפעה כאלו, במיוחד בתחום ההנהגה התורנית וההלכתית.

אך, למרבה הפלא, מהתיעוד שנמצא בידינו לא ידוע על מחלוקת או התנגדות בקרב רבני הקהילה בתקופת הנהגתה של הרבנית, בנוגע לתפקידה בישיבה. הממצאים אף מורים על ההיפך ומסתבר כי הרבנית אסנת הייתה לדמות אהובה ומוערכת בקרב יהודי כורדיסטאן. פעם אף פנתה אליה קהילת יהודי בגדד בבקשה שתשלח אליהם את אחד מתלמידיה המצטיינים שישמש שם כרב. אסנת אכן נענתה לבקשתם ושלחה אליהם את בנה,תלמיד חכם עצום, הרב שמואל שהיה לדעתה מועמד ראוי.

אביה ובעלה שהשקיעו את כל כספם במפעליהם התורניים, הותירו אותה ואת ילדיה חסרי כל ושקועים בחובות עד למעלה מצווארם. נושים נוצרים הגיעו אל ביתה, הוציאו מידה את המפתח וזרקו אותה ואת משפחתה לרחוב.הרבנית אסנת נאלצה למכור את כל רכושה עלי אדמות, אך בשונה מאישה, הפרידה מספריה כאבה לה עשרת מונים מצער הפרידה מבגדיה ותכשיטיה. בצר לה, פנתה הרבנית אסנת אל תורמים ואל נגידים והתחננה אליהם שיצילו את משפחתה מן המצוקה הנוראית. בדברים אלו ניכרת העובדה כי הרבנית אסנת הכירה בחולשתה הנובעת מתוקף היותה אישה, שאין לה את הכישורים הנדרשים לצאת במסע גיוס כספים.

תרומותיהם הנדיבות של יהודי כורדיסטן, העמידו את הרבנית מחדש על רגליה והיא הצליחה לחזור ולפרנס בכבוד את משפחתה, לרכוש מחדש את ספריה היקרים ולהתמיד במלאכה האהובה עליה ביותר: לימוד תורה.

]]>