השבוע (רביעי) התפרסם כי אדם חרדי מבית שמש, בשנות החמישים לחייו, נעצר ע"י המשטרה, לאחר שבתו בת ה-23 הגישה תלונה לפיה נהג אביה במשך שנים - מאז הייתה בת 15 - להרדים אותה בעזרת כדורי שינה ולתקוף אותה באכזריות בשנתה. הוא הובא בצהריים לבית המשפט, שם למרבה הזוועה הוא הודה במעשיו, ומעצרו הוארך ביום אחד.

המקרה המזעזע והמחריד הזה, הפך לעוד חוליה בשרשרת המקרים הנחשפים לאחרונה בתדירות בלתי נתפשת. לא ברור מה מחריד יותר, הזוועות עצמן, או ה'אדישות' והקרירות היחסית בהן-הן מתקבלות עכשיו, בניגוד להלם ולזעזוע שבהם התקבלו המקרים שנחשפו קודם לכן. ההרגל עושה את שלו, כמה מחריד שזה נשמע.

"שמעת? עוד מקרה תקיפה התגלה בבית שמש", כך התבשרתי הבוקר על החדשות המרעישות. דקה אח"כ כבר הייתי מוטרדת מעניין אחר שהעסיק אותי ואת מחשבותי.

אך-אז עצרתי לרגע והכרחתי את עצמי לשבת כמה דקות לקרוא בעיון את הכתבה שהתפרסמה ולחשוב על הנפשות האומללות שנפגעו מהסיפור הנורא הזה. אז נכון שבחישת יתר במקרים כאלו לא מועילה במיוחד ואף מסיבה לנו נזק בכך שפוגמת בתמימות וטוהר המחשבות, אך הכנעות להורדת סף הרגישות במקרים כאלו אינה מתקבלת על הדעת.

ההכללה של כל המקרים הללו ל'תופעה כאובה' אחת עושה להם עוול. כל מקרה הוא מזעזע, חולני ומחריד בפני עצמו. דמיינתי את הבחורה המותקפת. כמה נזק - שספק אם ניתן לתיקון - גרם לה אביה שמאדם האמור להוות יותר מכל את סמל הביטחון וההגנה עבורה - הפך לתוקפה האלים. חשבתי על האם, על הבושה שלה, על ההלם, על חוסר האונים, על תחושת הבגידה והסלידה מבעלה מצד אחד, ועל הצער הבלתי נתפש הכרוך בידיעה שבתה סבלה כ"כ כל השנים מהצד השני.

כמות תשומת הלב, היחס התקשורתי וההתעסקות עם פרשיית ה'פיילוט' של המשגיח התוקף הינה חסרת פרופורציות לרמת ההתעניינות והיחס לפרשייה כזאת או אחרת שמתפוצצת היום. השיח הציבורי שאז עסק אך ורק בפרשייה המזעזעת ודעך לאחר זמן רב מאד, כיום מפנה במהירות יחסית את מקומם של ידיעות - כגון זו שהתפרסמה היום - לנושאים אחרים מזעזעים הרבה פחות.

כמו באירועי 'אינתיפאדת הסכינים' האחרונה - הדעת מתרגלת. כמה שמלכתחילה ידיעות כאלו אינן מתקבלות עליה, בסופו של דבר הן אפילו לא יגרו אותה באופן מיוחד. הפיגוע הראשון עורר סערה תקשורתית וציבורית עצומה, והתקבל בהלם לאומי. אך עם הזמן, הפיגועים הפכו ל'דוקרים' פחות ופחות. נדמה לכאורה שההכרזה על אינתיפאדה באופן רשמי הפחיתה מההלם שבכל פיגוע נוסף.

זה מה שזה. אינתיפאדה של מקרי התעללות קשים. עוד מקרה תקיפה ועוד התעללות… וכולנו תקווה שהיד איננה נטויה עוד ח"ו. למרות שנדמה שזו תופעה חדשה, משהו שלא היה קיים בעבר, תופעה מחרידה המכפישה את הציבור החרדי בעיני העולם שבחוץ - לא כך הם פני הדברים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ההצפה חסרת התקדים של כל אותן פרשיות נוסכת, מסתבר, כח מסוים ואומץ בקורבנות התקיפה ללכת ולהסגיר את התוקף. מקרי התעללות שנמשכו שנים לא עלינו אך הוסתרו וטויחו עד עכשיו, צצים ועולים בתדירות מדאיגה, וההלם והזעזוע הראשוניים מפנים אט אט את מקומם למין סלידה מתונה.

אסור לנו לאפשר לסף הרגישות לרדת. מסוכן לתת לאוזנים להתרגל לשמוע. לא דברים כאלה. ההלם הראשוני צריך להשתמר. מצד אחד. אך, מצד שני - בעובדה כי השיח הציבורי והתקשורתי עוסק פחות מבתחילה בפרשיות כאלה ניתן בכל זאת לראות צד חיובי.

הנזק הנגרם למשפחות התוקף - בייחוד לנתקפת ולאמה - בעקבות פרסום הדברים - הוא עצום, אם כי בלתי נמנע. מה שכן ניתנים למניעה ברמה כזו או אחרת הם העיסוק והבחישה בנושא. כל שיחה, כל פרסום נוסף, כל מבט, כל דעה, ננעצים בלב המשפחה כמו סכין. אין דבר אליו הייתה מייחלת המשפחה יותר מאשר השקטת הדיון הציבורי בעניינם הפרטי והכאוב.

"מה עם האמא?" שואלים כולם. " איפה היא היתה?", או " הכי מסכנה אשתו" אלו תגובות שבשגרה. כולם סקרנים. כל ישראל רחמנים. ובכן אנשים טובים, מה עם האמא? היא היתה מן הסתם רוצה שתשתקו. מהבחינה הזאת ה'התרגלות' למקרי הזוועה האלו מיטיבה במובן מסויים עם המשפחות, או שאולי יותר נכון לומר: מזיקה פחות. כמובן שבקרב חוג המשפחה והחברים הקרובים של הנאשם הנזק נעשה והוא עצום. אך הציבור הרחב - מוטב שישתוק וכמה שיותר מהר, ולו בשל העובדה שדברים מזעזעים כאלה - השתיקה יפה להם.

בשורות טובות!

]]>