מר חשוון כבר כאן. ומה אני אגיד לכם, הוא לא כ"כ מר. הילדים ברוך השם בתלמודי תורה, האיש בכולל, ואני מוצאת את עצמי יושבת בבית ומעסיקה את עצמי. והאמת? גם לשעמום יש חיים משלו

ניקיתי כבר את כל הבית, הכביסה מקופלת, הארוחה מוכנה, ומה נשאר? נשאר לא לעשות כלום. כמובן שאני צריכה להשקיע יותר בתפילה ותהילים, אני יודעת. אבל מה אעשה? כבר הספקתי הכול ועדיין אני מוצאת את עצמי חסרת בטלה.

טוב, השורות למעלה הן בהחלט לא מתאימות לאף בחורה או אישה יראת שם שמיים. אלו משפטים שכל פעם מחדש אני מזועזעת לשמוע. אני יודעת שכך אני לא חונכתי על ידי אמי והיא על ידי סבתי וכן הלאה. בנות ישראל תמיד היו חרוצות וחיפשו כל רגע לנצל כל רגע.

הבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום ח"ו מביא לידי חטא. ממש ככה. אין לך מה לעשות חוץ מלבהות? אני לא מבינה מנין הרצון לחפש רק הנאה וכייף? וכי הארונות מסודרים? הילדים מרגישים שהם חוזרים מהישיבה שיש כאן בית שמותאם לצרכיהם? והאם את מתיימרת באמת להגיד ש"סיימת לומר תהילים להיום"? וכי אפשר באמת להפסיק או להספיק?

החינוך של היום, כמה עוד אפשר לדבר? איך אפשר להקים בית נאמן בישראל אם אנחנו כל הזמן מחפשות רק להיפטר ממטלות הבית ולנוח? רק רוצות שהכול כבר יסתיים בשביל זמן לעצמנו? כדי לבהות?

לכל בנות ישראל יש תפקיד בעולם. לפעמים זה לא מהנה, נכון. אבל החיים עצמם אינם לצורכי הנאה ואושר. אלא כדי לגדל את ילדינו, לחנך ליראה וחסד. והאמת? אין בזה שום דבר שקשור להנאה. זו שמחה אמתית בלב לראות שהבית מסודר, שהילדים חוזרים ויש ארוחה.

בחודש מר חשוון אנחנו צריכות לאמץ לפעמים את המרירות הקטנה של עבודות הבית, בשביל אושר גדול יותר.

]]>