אמריקה בחרה. לאחר חודשים ארוכים ומותחים עתירי עימותים, תהפוכות אמירות משתלחות ודרמות שכמותן לא ידעה אמריקה שנים נבחר הבוקר המועמד האמריקאי דונאלד טראמפ והפך לנשיאה ה- 45 של ארה"ב.

העולם נותר פעור פה. אנשים משפשפים עינים, גם מהעייפות בשל שעות השינה שהפסידו במהלך הציפיה המתוחה לתוצאות, אך יותר בשל התדהמה וחוסר האמון הקולקטיבי. נכון שתוצאות הסקרים המקדימים היו צמודים לאורך כל תקופת הבחירות ולא היה יתרון ברור לטובת אחד המועמדים. אך עדיין, האווירה הכללית גרמה לנו לצפות לסוף אחר לסרט הדרמה - קומדיה הזה. משהו בלב סירב להאמין שהעולם משוגע ברמה כזאת שיבכר את המועמד חסר הבלמים והרסן, המציע מופע בידור מתמשך וקסם אמריקאי על פני שיקול דעת ונסיון פוליטי שהיו הסמל המסחרי של יריבתו הדומקרטית.

החלום האמריקאי ניצח. האזרח הקטן של ארה"ב רואה בטראמפ סמל ומודל להצלחה מסחררת, ההתגשמות הנכספת של החיים הטובים. לטראמפ יש כל מה שאפשר לרצות. יש לו כסף, יש לו הרבה כסף, יש לו מעמד, יש לו אישה צעירה ויפה, משפחה אוהבת ותומכת ויש לו אישיות כובשת וכריזמה. ההישג האחרון ברשימה סביר להניח תרם חלק לא מבוטל להשגת כרטיס הכניסה לבית הלבן.

כל אמריקאי ממוצע היה רוצה להיות טראמפ, וכפועל יוצא מהתחושה הזאת - מגיעה ההזדהות. המכלול המושלם לכאורה מסמא את עיני הבוחר וגורם לו להתעלם מחסרונותיו הבלתי מבוטלים של המועמד הגזעני, האימפולסיבי וחסר הברקסים, כמו גם מיתרונותיה הבולטים של הילרי. הוא שוכח שמדובר כאן על התמודדות לתפקיד הנשיא ולא לתואר חביב הקהל. הוא מתעלם מההגיון הקורא לפקוח את העיניים ולבחור במועמד שיש לו את התכונות והכישורים הנדרשים לנשיא אמיתי.

בקלפי של התת מודע מנצח המועמד שכמותו היינו רוצים להיות.

]]>