יש ימים לא קלים, לפעמים הילדים מאתגרים, רבים יותר מידי, מחליטים לעשות סקנדל על כל צעד ושעל, לפעמים הם נופלים ונחבלים, ויש ימים שאני מידי עייפה, חסרת סבלנות, יש ימים כאלו מה לעשות?

אתה מכיר אותי, קורה שלא הכל הולך כמו שאני רוצה, אבל כשכל הניסים והנפלאות קורים יחד, זה כבר גדול עלי- ריבונו של עולם, עם כל כמה שזה נשמע לך מצחיק, הרגשתי אתמול שממש ניסית אותי, מזריחת החמה ועד שקיעתה ואפילו עוד הרבה אחרי, אתגר רדף אתגר..

אתה יודע שאתמול הייתי בחופש, באמת, עד שיום אחד בחיים אני בחופש, מה היה כל כך דחוף להשכים לי את כולם לפני 6:00 בבוקר? בשניה שהם הגיעו אלי למיטה, ארבעתם יחד, ודרשו שאני אקום והרגע(!), הבנתי שהיום הזה הולך להידפק.

"אמא בחופש תנו לה לישון קצת" התחננתי על נפשי לעוד חצי שעה תחת השמיכה, ועל הדרך בקשתי מבעלי שכבר קם לתפילה, להכין בקבוקים, עוגיות ועוד קצת ציוד שיצליח אולי למלא חצי שעה של חסד.

עצמתי את העיניים ועוד אפילו שמעתי אותו מזהיר אותם להיות בדממה עד שהוא חוזר, כדי שאמא תוכל עוד קצת לישון, אבל הוא עוד לא הספיק לנעול את הדלת מבחוץ והם שוב היו כולם סביבי. כשהתחילו המריבות והמכות והבכיות, נפרדתי מהמיטה בצער רב וביגון קודר, וקמתי על צד שמאל - הכי שמאל שיכול להיות.

אתה הרי ראית שלמרות הצד שמאל הזה, באמת השתדלתי לארגן אותם ברוגע ולהוציא אותם עם חיוך כלשהו, עד שבוקר אחד אני בבית...

כל כך התאמצתי להיות בסדר, אז למה? למה כשיצאתי לכמה סידורים קטנים, עכבת אותי בכל דבר קטן? כל דבר לקח לי פי עשר זמן ממה שתכננתי. כל כך רציתי גם להספיק ללכת לסופר לקניה חודשית. יש ימים בעבודה שאני מתחננת לפניך שתעשה לי איזו קפיצת הדרך ויגיע כבר הצהרים, ובכל זאת היום זוחל וזוחל... אבל בדיוק אתמול כשהיה לי חופש וכל כך הרבה דברים לעשות, עשית לי לבוקר כזו קפיצת הדרך ותוך רגע הגיעה השעה 1:00, השעה לצאת לאסוף אותם.

ואז נולד הרעיון הכל כך לא מוצלח הזה, עד עכשיו אני לא קולטת איך הכנסת לי לראש כזו מחשבה מטופשת לקחת את שניהם לסופר, איך?

בהתחלה הם רבו מי ישב בעגלה, אח"כ מי ידחוף אותה, ואז הם רצו שוקו, ורצו עוגייה ורצו עוד משהו קטן, ולקינוח משהו בינוני ואז משהו קר, והסכמתי להכל. העיקר שיהיו בשקט ויתנו לי לסיים ולחזור הביתה. אבל הם בשלהם, בן רגע הם הפכו לצוות יועצים ממולח; "אמא אולי תקני דוריטוס ירוק, נמאס מהצהוב" צפצפה לי בת הארבע בחיוך מתקתק, ואז הופיע לי בן ה-6 עם גלון של מרכך כביסה של 4 ליטר, בגובה שלו כמעט, של איזה מותג מוזר שמעולם עוד לא פגשתי, "אמא הבאתי לך גם כזה" והוא לא שכח להוסיף תוך כדי שהוא מטיח את הגלון לתוך עגלה "תספרי לאבא שעזרנו לך"..

ברגע שקלטתי פתאום שהם גורפים לי מדפים שלמים לעגלה בלי להתייעץ איתי בכלל, איבדתי את הסבלנות" רק מה שאני מורידה מהמדף אתם יכולים לשים בעגלה, ומי שלא שומע בקולי יעמוד ליד פתח הסופר עד שאני אסיים!!". העליתי קצת את הטון, הם נבהלו, אבל לפחות כך הצלחנו סוף סוף לסיים את הקניה. בכוחות על אנושיים דחפנו שלשתינו את העגלה לקופה, ונשמתי לרווחה...

אבל אתה לא אהבת את הנשימה הזו, לכן בדיוק כשהגיע תורי, שניהם נזכרו ללכת לשירותים. הוריתי לאדם שמאחורי לעקוף אותי ורצתי יחד איתם, במחשבה שזהו, זה הטרטור האחרון להיום. אבל טעיתי, נתתי להם לעשות תחרות ריצה כל הדרך חזרה עד הקופה ובסיום המסלול, נפל בן ה-6 בחבטה אדירה ובדיוק מטורף על העגלת מתכת העמוסה שלנו.

כשהוא הרים את הראש בצרחה נוראית וראיתי את פרץ הדם שזורם לו מהמצח, הבנתי שמשהו לא טוב קרה. באינסטינקט חתולי חטפתי חבילת מגבונים מתוך העגלה, קרעתי אותה, לקחתי ערמה ביד וניסיתי לעצור לו את הדם. אף אחד לא בא לעזור לי, אף אחד לא ידע להגיש עזרה ראשונה, כל האנשים התקבצו סביבנו ורק אמרו "יוווו אימהלההה" והמשיכו הלאה.
היו כאלו ששאלו "אתם בסדר?" ולא הבינו למה אני לא עונה, אני אפילו לא שמעתי.

ריבונו של עולם תודה לך! שלחת אלי את בעלי, עם שני הילדים האחרים, והתחלקנו. אני לקחתי את הקניה ושלושה ילדים הביתה, והוא לקח את הילד לטיפול רפואי.

ואז אופס! איך שכחתי, לגדול יש חוג! אז נסענו לחוג.. ועוד לא הספקתי לחזור להוריד הביתה את הקניה, והיה צריך להחזיר אותו מהחוג. יצאנו עם האוטו והכביש הראשי נחסם בגלל חפץ חשוד, השארנו את האוטו בשום מקום ורצנו ברגל, תוך כדי ריצה הילדה נעצרה והקיאה והקיאה והקיאה... (נקודת אור ביום הזה; נס שזה לא קרה באוטו!)

ניסיתי להרגיע אותה ואת עצמי, דרבנתי אותה להמשיך עוד טיפה. כשהגענו סוף סוף לחוג...ניחשתם נכון! הוא לא היה שם "הוא יצא מזמן" אמרו לי שם באדיבות, איפה הוא למען ה'??? גררתי אותם שוב ויצאנו לרחובות וצרחתי את השם שלו בקולי קולות. עד שתודה לך ריבונו של עולם, מצאנו אותו, הוא ראה שאני לא מגיעה אז הוא התקדם לעברי קצת...
אבל... זה עוד לא היה הסוף.

חזרתי הביתה לרצפה מרוצפת בשקיות של מצרכים, שאריות של ארוחת צהרים, ילקוטים, נעליים, טינופת ובלאגן. אבל אין זמן לטפל בכל זה, צריך להכין ארוחת ערב ולהשכיב, ובעודי מנסה להלך בין הטיפות ולהזיז משהו, סוף סוף הם חזרו.

לפחות עכשיו זה כבר לא היה נראה נורא. פלסטר קטן על המצח מכסה את החתך התפור, וכשהצלחנו (תודה לך) לחפוף לו את הראש בלי להרטיב את המצח, חשבתי שזהו, מילאתי את סאת הייסורים להיום. כבר לא עניין אותי הבלאגן. ערכנו סבב "קריאת שמע" בין הילדים וכבר תכננתי את ארוחת הערב הזוגית לדקות שאחרי השקט, מהר מהר לפני שהוא יוצא שוב, אבל אתה עדיין צחקת לך בשמים...

דפיקות בדלת, דילגתי בקפיצות מעל הכול כדי לפתוח, פתחתי את הדלת ושפשפתי את העיניים לראות שאני לא חולמת, זו הייתה לא אחרת מאשר גברת מורגרנשטרן, השכנה מהקומה למטה. "את עייפה..." היא נהמה בתוכחה כלשהי "ראיתי מהחלון שקרה כאן משהו לחמודי הזה, ראיתי נכון? " כך היא שאלה בטון סבתאי והצביעה לעבר החצופון הקטן שחמק לו בנתיים מהמיטה והתגלגל מצחוק מאחורי גבי.

"בוא בוא תראה לי מה קרה לך" היא פלשה בביטחון פנימה ונעמדה בסלון על המרצפת הבודדה שעוד נותרה פנויה, "אוי וי! איך זה קרה? מה זה כל השקיות האלו? איזה בלאגן! עשית עכשיו קניה? נראה לי ששמעתי אותך בבית בבוקר, לא היית היום בעבודה? למה לא עשית את זה בבוקר?

"נו אלוקים, אולי תיקח אותה חזרה לבית שלה? אני ממש לא נחמדה עכשיו, לטובתה, קח אותה! אבל לא קבלת את תפילתי החרישית, "בואי אני אעזור לך" אוי לא, היא צעדה עוד צעד פנימה, זהו, באותו רגע התייאשתי מהיום הזה.

את כל הכוחות האחרונים שלי מהיום גייסתי לשכנע אותה שאני מסתדרת מצוין, באמת אני לא צריכה עזרה! "זה שטויות גברת מורגנשטרן, עשר דקות והכל פיקס" שיקרתי לה בניסיון נואש לעודד את עצמי.

היו לה עוד כמה ברורים, כמה שאלות ומיליוני סיפורים שלא נגמרו. מזווית העין ראיתי את הילדים מקפצים להם מהמיטות ומתרוצצים הלוך ושוב. ראיתי גם את בעלי מנסה להתחיל לארגן משהו איכשהו, ואז ראיתי אותו לוקח איזו עוגייה במקום ארוחת הערב הזוגית שכבר לא תהיה לנו היום, והדם כבר עלה לי לראש. בדקה המאה לפני שהתפרצתי עליה, היא סוף סוף החלה להסתובב לכיוון הדלת, ברכה את כולנו בלבביות ובאיטיות "רפואה שלימה" ויצאה לדרכה. דרך הדלת הפתוחה יצא גם בעלי, זמן ההפסקה שלו תם ולא נשלם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הדלת נטרקה ואני צבטתי את עצמי כדי להיות בטוחה שהיום הזה לא היה איזה חלום רע. זה אמיתי מה שהיה כאן היום? כך מסתכם לו יום החופש שלי?

נשכבתי על הספה, הסתכלתי על מה שקורה סביבי, הראש שלי הלם כמו פטישים. עצמתי את העיניים ונשאבתי לאיזה מסע מטלטל של מערבולות וסחרורים, ולא הצלחתי להחליט האם אני בחלום או במציאות. רק שמעתי אותך צוחק בשמים ואומר "נו באמת? זה צרות? אם היית יודעת מה קורה בעולם היית מפנה לך עוד מרצפת אחת ופוצחת בריקוד סוער" יחד עם משב הרוח מהחלון, חדרה איזו מוזיקה קצבית, אולי מהקומה למעלה, ולא, לא היה לי כוח לרקוד.

זה היה אתמול, עוד לא חלפה יממה, אני כמעט מסיימת לכתוב, הבית מסודר פיקס, אני נכנסת למטבח לכבות את הלהבות תחת הסירים שסיימו להתבשל. אני ממשיכה לחדר הילדים, עוברת בין המיטות להיטיב את השמיכות, מהדקת את הפלסטר על מצחו של בן ה-6, ונושקת לו על החלק השני של המצח. הוא מחייך אלי מתוך שינה.

אני חוזרת לסיים את הכתיבה, קוראת שוב ושוב את מה שכתבתי, ואתה יודע מה? עם כל הרצון הטוב שלי להזדהות עם הכאב של עצמי, היום- גם אני צוחקת...

]]>