מכירים את האימרה המשעשעת שנאמרת בהקשרים שונים ומגוונים: כשהם קטנים אתה רוצה לאכול אותם כשהם גדלים אתה מתחרט שלא עשית זאת? ובכן, יש לי משפט משלי: 'כשהם קטנים את רוצה להאכיל אותם, כשהם גדלים את המתחרט שעשית זאת'.

אין הורה שלא התמודד איתו, עם הפה הקמוץ בחוזקה של הפעוט הסרבן הממאן בתוקף לבצע פעולה חיונית ונעימה כמו... אכילה. המרדף המסורתי של האם אחר ילדה עם הבננה איננו בגדר קלישאה בלבד, המזון אולי משתנה, איך ילדים בדר"כ נוטים לראות בפעולה האהובה עלינו כ"כ מטרד מיותר ומעיק שהם בהחלט ישמחו להיפטר ממנו. לא לגמרי, כמובן.

שוקולדים, עוגיות, סוכריות ואפילו פסטה יבשה תמיד יתקבלו בברכה, אך המזון הבריא העשיר והמזין שאנו כאמהות רוצות שיצרכו, מוצא את עצמו בדר"כ בקיבתו של הבעל שחוזר מאוחר, פוגש אישה סחוטה נפשית ופיזית, ומסתפק בשאריות שהוא מוצא בצלחת ארוחת הערב של הילד.

המאבק ההיסטורי הזה בין אמהות לילדיהן הוכרע עוד מששת ימי בראשית, (אחרי הכל זה די בטבע האדם לאכול את הדבר היחידי שאומרים לו לא לאכול) ויש בו רק צד אחד מנצח - הם.

מלבד מקרים באמת חריגים של אמהות מושלמות שהכל הולך להן כמו שצריך, או של ילדים תאווי אכילה באופן יוצא דופן, נתקלתי באינספור מקרים של העדפות אכילה מוזרות אצל ילדים וחוסר האונים של אמותיהן למול התופעה. בני בן ה-5 לדוגמא, לא צורך אף מזון שהוא לא בצורת נקניקיות מתועשות וחסרות ערך תזונתי בעליל של טבעול.

לעזעזל, הילד מזהה אפילו נקניקיות של מתחרים שהחדרתי לו לצלחת בחשאי כי הם הייתמרו להיות בריאים יותר וערכיים יותר מבחינה תזונתית. אפס, הילד עם ערכיו הוא - רק נקניקיות, וממתקים כמובן.

חברות שמתמודדות עם בעיה זהה מדווחות על ברירות מחדל מוכרות של ילדיהן כמו פסטה יבשה, פירות בלבד (לא זה לא כ"כ בריא), ולחם עם שוקולד. היו גם מיקרים חריגים יותר. בת אחותי לדוגמא, צרכה כל שנות ילדותה המוקדמות דבר אחד בלבד, לחמניה עם מיונז. אממה, בגרה הילדה וכשביקרה אצלי שבוע שעבר, נעצה בי מבט די מוזר כשהכנתי לה ברוב מרץ את המאכל האהוב עליה. מסתבר שהיא לא נוגעת במיונז. זה עושה לה בחילה. לעומת זאת, היא טפחה להפליא וניכר עליה כי אכילה, באופן כללי, היא אחת מהפעולות האהובות עליה. אז למה אנחנו מתעקשים על ההאכלה הכפייתית הזאת? האם זה הכרחי? ואם כן, האם זו הדרך הנכונה לעשות זאת?

ובכן, בניגוד לשיטות החינוך השונות בהן אנו משכילות לנקוט כדי להעביר כל מסר אחר, נושא האוכל הוא אישיו רגיש ביותר אצל האם היהודיה, שדי מעוור אותה בכל מה שנוגע לטכניקות החינוך שלו.

כשאמא נתקלת בילד במסרב לאכול אוכל מזין, כל רצונה ומעיניה נתונים למטרה אחת בלבד: שיאכל. לא משנה באיזה צורה ובאיזה אופן, גם אם יחדירו לו את האוכל באינפוזיה זה בסדר, כל עוד הילד מקבל את התזונה הנכונה והבריאה להתפתחותו התקינה. באף נושא אחר לא ננסה שוב ושוב ושוב את שיטת החינוך שנכשלנו בה אינספור פעמים. אם לילד יש נטיה מטרידה לזרוק חפצים מהחלון, לאחר שנגער בו שוב ושוב וניווכח שהוא ממשיך בסורו, לא נמשיך בכך אלא נעבור שלב ונתקין רשת בחלון. אך במקרה של סרבנות אכילה לא מדובר בעניין עקרוני וחינוכי בלבד, כמו לסדר את החדר. כשמדובר בבריאות ילדינו השכל נעלם, ובמקומו יוצאת האמא הפולניה שקיימת בתוך כל אם מכל עדה ומוצא.

אך ההיסטריה הגדולה והמוצדקת הזאת היא שו שגורמת לנו לעשות את כל הטעויות האפשריות בדרך אל המטרה, שגורמות לנו להשיג את המטרה ההפוכה בתכלית. הנה כמה דברים שאת חייבת להפסיק לעשות.

1. די למרדפים אחר הילד עם כפית האוכל ביד

ילדים נוטים לנכס לעצמם תכונה מטרידה ובלתי פוטוגנית בעליל של 'לעשות דווקא'. זה בטח לא חדש לכם, אך תזכרו שהכלל הזה תקף גם בסוגייה הזו. בדיוק כמו שהילד נוטה לעשות כל דבר שאומרים לו לא לעשות ולהיפך, הדבר נכון גם לגבי אכילה, בהתאמה. תשומת לב שלילית, עתירת אנרגיה ו'קלוריות' עלולה לעודד התנהגות לא נכונה אצל ילדיכם, בין אם זה נובע מהסיבה שהם נהנים מה'צומי' ובין אם זה סתם רצון טהור להרגיז. כך או כך, מומלץ לנקוט בטכניקה יעילה שמורים כבר למדו להשתמש בה מול ילדים מפריעים; התעלמות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

נסו זאת לתקופה קצרה וסביר להניח שמיד תבחינו בתוצאות. זה יהיה לכם קשה בהתחלה, אין ספק, אך בהתחשב בעובדה שיהלה לא אכול בכל מקרה, לא תפסידו מכך. נסו להגיש לא את האוכל האגביות ובנונשלנטיות ופנו לעיסוקים אחרים, אל תנעצו מבטים, אל תעמדו בקרבתו לעקוב אחר קצה האכילה, פשוט אל תהיו שם. פיזית כן, אך מנטלית לא. אם הוא משאיר אוכל בצלחת אל תפצירו/תאיימו/תכריחו אותו לגמור, אלא תפנו את הצלחת מבלי להתייחס לתכולה שבתוכה.

2. הפסיקו עם ההרצאות על חשיבות התזונה שאתם מעבירים לילד בכל ארוחה

זה בטח לא יועיל, אך זה בוודאי יזיק. ילדים הם עם חכם וערמומי למדי הלומד לנצל את נקודות התורפה והחולשות של הוריו - לצרכיו הוא. כשילד מזהה שהאכילה שלו היא נושא המהווה איום אמיתי על הוריו הוא לומד לנצל זאת ולהשתמש באכילה שלו כבנשק יום הדין. הוא יכול לסחוט באופן זה את הוריו, להשיג מטרות שהוא לא ישיג בדרך אחרת, ואף להשתמש בכך כאמצעי נקם ואיום עליהם.

3. הקפידו על סדר וזמני ארוחות

הרי גם הילד הסרבן ביותר נעשה רעב מתישהו, אז אם אתם פשוט לא עומדים ברצון שלו לאכול בננה דווקא ב-3 לפנות בוקר, נותנים לו לאכול בכל שעות היממה (ובלבד שיאכל משהו...) - כדאי שתתחילו להקפיד על זמני אכילה מסודרים. וכן, התייחסו לפסטה יבשה ולפרוסת לחם עם שוקולד כאל ארוחה, אל תשכחו גם להיש ערך תזונתי כזה או אחר. אתם תאכלו ארוחת בריאות עשירת סיבים ודגנים והילד יאכל את הבחירה שלו.

4. המנעו משיטות של ענישה ותגמול על סוגיית האכילה

אכילה אינה צריכה להיות כרוכה בפרס או עונש, ואם אתם נוהגים כך אתם מעבירים לילד מסר שגוי ויכולים לגרום לו חלילה לפתח הפרעת אכילה כזו או אחרת. אסור שילד ילמד בשלב מוקדם בחייו להתייחס לאוכל בהקשר חיובי מדי או שלילי מדי. אם הילד ילמד שאוכלים לא כשרעבים, אלא כשאמא מבטיחה פרס או עונש, הוא עלול לתפוש את האכילה כאיום ומטרד גדול אף יותר, ובכך למעשה, לא רק שלא תפתרו את הבעיה אלא תחמירו אותה.

]]>