לידי באטובוס ישב מישהו משוחח בקולניות, הוא מסביר לסבתו בסבלנות על פרוצדורת תשלום כלשהי וחוזר על זה מספר פעמים בשביל שסבתוש שלו תבין, ואז נפל לי האסימון והדמעות לא איחרו להגיע, זהו אין לי סבתא, שום סבתא. אתמול ליווינו אותה בדרכה האחרונה, בת 94 הייתה. יהיו שיגידו שיבה טובה, אך זה לא מקהה את הכאב, זה לא מכבה את הבעירה.

סבתא רבקה גרוס היתה אישה מדהימה, עם סיפור חיים טראגי שלא פסק לרגע. אני זוכרת אותה יושבת אתנו מספרת סיפורים על המחנות, על אחיות יפהפיות שהושמדו בתאי הגזים, על אבא תלמיד חכם רב העיירה שנרצח לנגד עיניה, והיא הבת הבכורה, על בת דודתה שהסגירה את מקום המחבוא שלהם ובכך חרצה גזר דין מוות על כולם.

המספר החקוק על הזרוע, הסודות הכואבים שהיו כמו פצע מוגלתי עמוק וסיוטי הלילות השחורים היו פס קול של חיינו. הארוס שלה שנלקח למקום לא נודע, הבעיטה מד"ר מנגלה ימ"ש הידוע לשמצה, המחנות, הרעב, הקור, הרוע, הנאציזם, הם אלו שעיצבו למעשה את דור ההמשך ובמותם של הקרובים והאהובים הם ציוו לנו את החיים.

כך הנכדים נושאים היטב את הזכרון. כל בן זכה לשם של אח אחר שנספה, לשואה היתה צורה, היה לה שם וזכרון והמשך לדור ההוא שחרב. סבתא היקרה בכוחות לא טבעיים עלתה לארץ ישראל והקימה בה משפחה. נולדו לה בן ובת, סמל התקומה האישית שלה, למענם המשיכה בעוז והם אלו שהפיחו בה חיים חדשים, הם נישאו והקימו כל אחד משפחות מקסימות וכך נראה היה שבאה סוף סוף אל המנוחה והנחלה, אך לא, לאלוקים תוכניות משלו וניסיונות שבהם הוא בחר להעמיד את האישה האצילית והחזקה הזו, סאת הייסורים של סבתא לא תמה באירופה הרצחנית.

12 שנה היא חיה בצל בעל חולה וטיפלה בו במסירות אין קץ, אך למרבה הצער בעודו חולה, שנה לפני שנפטר, קיפחה את חייה דודתי היקרה. שהיתה בתם היחידה בתאונת דרכים טראגית, כשהיא מותירה אחריה שלושה ילדים קטנטנים.
נראה היה כי סבתא לא תשרוד את זה, הקושי של האובדן עם כאב היתומים הקטנים היה קשה מנשוא, זיכרונות העבר התערבבו עם ההווה והעירו שוב תמונות חיים רחוקות וגעגוע צורב. מנת הייסורים היתה יומיומית, אך היא למרות הכל המשיכה לשרוד למען בנה היחיד שנותר, הלא הוא אבי, היא רוותה ממנו נחת, נהנתה לראות את המשפחה הגדולה כולם שוקדים על דלתות התורה ומבחינתה זה היה הניצחון המתוק אל מול היטלר ימ"ש.

אך גם זה לא ארך הרבה, אבא ז"ל חלה, והפך מבן המטפל במסירות עילאית באמו האלמנה והשכולה, המעניק לה משענת, אור וקורת רוח כמיטב יכולתו, הוא הפך לחולה ומיוסר ונפטר לאחר שנה אחת של סבל בל יתואר. וכך נשמתה של סבתא עברה טלטלה נוראית שממנה כבר לא היתה דרך חזרה.

‏ בשבעה על אבא, ישבה סבתא זקופה וגאה וחזקה אך עיניה היו כבויות. כבר לא נותר טעם לחייה ולמרות זאת היא המשיכה לשרוד, כבר מיומנת במלאכת קבלת הייסורים באהבה, שנה ועוד שנה.. 94 שנים היא חיה כאן ומילאה אינסוף כוסות של דמעות וצער, עד שנפטרה בשבת האחרונה.

את סבתא ליוו למנוחות הצאצאים הרבים שהותירה אחריה, אך אין מי שיישב עליה שבעה, יקרע בגדו ויתאבל עליה. היא נותרה ללא קרוב מדרגה ראשונה שיישב ויספר את סיפורי גבורתה ואצילות נפשה, היא שישבה פעם אחר פעם על הקרובים לה ביותר, שאיבדה את כל מה שהיה לה כל החיים, לא זכתה כי יישבו עליה שבעה, ורק הותירה עצב עצום בלבותנו הנכדים האוהבים, המתגעגעים.

רבקה קראו לה ומה סמלי הדבר שנפטרה בפרשת תולדות, פרשתה של רבקה אמנו, קדושה היתה בחייה וקדושה במיתתה.
נשמתה עלתה ישר לגן עדן, לזכות שוב להיות עם הבן והבת האהובים, אליהם התגעגעה כל השנים, ולהתאחד עם משפחתה שם למעלה, אותה משפחה שהקימה ונחרבה לה מול עיניה הכלות, עם אביה ואמה ועם הבעל היקר.

ואנחנו כאן, נישא לנצח את דמותה של האישה היפה, האצילית, שהסתכלה פעמים רבות למוות בעיניים, והמשיכה למרות ואף על פי. אחרי שנים רבות תזכה נשמתה סוף סוף לנחמה, לחבישת הפצע שלא הפסיק לדמם אף לרגע קט. סבתא, היי מליצת יושר על כולנו, ופעלי לפני כסא הכבוד שיחיש לנו את הגאולה במהרה.

ת.נ.צ.ב.ה.

]]>