בבקשה תלכו כבר! בבקשה שהערב הזה יגמר!! התיעוב הזה, הוא ממלא אותי. אני כבר לא יכולה לסבול את עצמי יותר. שישאירו אותי לבד, שיניחו לי לטהר את עצמי מכל הגועל הזה. זה מציף אותי, זה חונק אותי, זה גומר אותי. מה היא אמרה שכולן צוחקות? הן לא רואות אותו? את הגוש השחור שממלא אותי? כבר שום דבר לא חודר אלי. אין בי מקום לכלום… למה עשיתי את זה? למה שוב נפלתי? הבטחתי שזה לא יקרה שוב. ידעתי שזה יקרה שוב. הן שוב צוחקות. די!!! למה אתן לא הולכות! אם לא תלכו לא בטוח שאוכל להחזיק מעמד. זה לא יגמר טוב. מה היא רוצה ממני, היא פונה אלי, היא מחכה לתשובה, אני לא שומעת כלום, אני לא יכולה לשמוע, רק את הצרחות שבראשי.

'אלוקים תעזור לי, רק היום, אני מבטיחה שאפסיק עם זה, אני מבטיחה לנסות'. אני יודעת שלא אצליח, כבר אלף פעמים הבטחתי, זה גדול ממני... מה? לא אני לא רוצה לצאת עכשיו, אני עייפה, אתן הולכות? חבל היה כיף. 'אלוקים תודה!' ביי נראה אתכן, תסגרו את הדלת. זהו.

עוד דקה אהיה מאחורי הכל. אני כושלת לשירותים, מרימה את המושב ומרוקנת הכל, שופכת אותי, את כל כולי, אל האסלה השותקת. רק הטעם המר והמתוק של מיצי הקיבה מפסיק אותי. זהו, לא נותר בי כלום. רק תחושה נקיה של טיהור עמוק. עכשיו אני רגועה. אני צופה בהם נשטפים עם זרם המים, כל תחושות האשמה והגועל, השנאה עצמית, התיעוב העמוק, הגושים המסריחים שחנקו אותי מקודם. הם הולכים ונעלמים להם ומותירים אותי בתחושת סיפוק ונקיות.

לא להרבה זמן. תיכף הם יבואו, המחשבות הרעות והשחורות, הקולות המאשימים, הם יגידו לי שאני לא נורמאלית, שאני צריכה טיפול, שזה לא יכול להמשך כך, ואם היו יודעים... הם ישפילו אותי, הם ידכאו אותי, הם ידאגו לי. ואני אשתוק. לא אגיד להם כלום, אבל אני יודעת שהם צודקים. אסור לי להמשיך ככה. אבל זה גדול עלי. אני לא מסוגלת להפסיק עם זה. לא עכשיו. אני לא יכולה לאבד שליטה.

אני לא אשכח את ליל שבת ההוא, אכלתי ואכלתי ואכלתי, אחרי שצמתי בחמישי ושישי שלפניו, והרגשתי כ"כ טוב, שהרשיתי לעצמי להתפנק על האוכל האהוב עלי. ידעתי שאסחף, ידעתי שאעמיס את עצמי עד אובדן תחושה, ידעתי גם שאקיא. הנאת האכילה התחלפה מהר מאד בתיעוב עמוק ובכבדות מעיקה. חיכיתי שתיגמר הסעודה, שאוכל לשחרר את עצמי מעצמי. אבל אז, נשכבתי על הספה, לחצי דקה, והתעוררתי בבוקר. עוד לפני שפקחתי את העיניים הרגשתי אותו, את הגוש השחור שחנק אותי מבפנים. זה צרח בתוכי עוד לפני שידעתי איפה אני. ידעתי שזה משהו רע. רע מאד. לקח לי כמה שניות להבין, לקלוט...לא, לא, לא, לא, לא,לאאאא.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

רציתי לצאת מעצמי, הגעלתי אותי, רציתי לשקוע בכריות הרכות ולהיבלע בתוכן, להתמזג איתם. אלוקים קח את זה ממני. הרגשתי כל אחת מהן, כל קלוריה וקלוריה, במקום שאשרוף אותן, הם שרפו אותי, הן חנקו אותי. איבדתי שליטה. רצתי לשירותים והכנסתי 2 אצבעות. הקאתי את קיבתי הריקה והטעם המר והמבחיל של המיץ הצהוב עודד אותי משום מה. כל השבת הייתי במיטה, לא אכלתי, גם לא בראשון וגם לא בשני. ובשלישי עדיין הרגשתי שמנה.

אסור שזה יחזור על עצמו. אסור, אסור, אסור. אני חיה את הרגע הבא, הוא מכתיב את צעדי, אף פעם לא לאכול איפה ומתי שאי אפשר להוציא. יוצאת רק למסעדה ההיא שהשירותים בה מרוחקים ואוכל להקיא בלי שישמעו. קונה את הגלידה בהלוך, לפני התפילה, כשהולכת עם חברות לכותל ואז נפרדת מהם והולכת לשירותים בזמן שהם מתפללות. אף פעם לא בחזור. אם אקנה אחרי, לא יודעת מה יקרה, מי יודע מתי נחזור? מתי אגיע למקום המפלט שלי? כמה קלוריות נוראיות יספיקו להיספג בגופי השמן?

לא, אל תנסו להגיד לי שאני לא שמנה, שאני רזה, מידי רזה. זה לא נכון. אתם יודעים את זה. אל תגידו לי שתאהבו אותי גם אם אהיה שמנה. אני יודעת שלא, אני רואה את המבטים שלכם, אתם בזים לי, אתם מרחמים עלי. אני כ"כ שמנה, יותר מכולכם. אני רוצה שתדעו, אני מפחדת שתגלו. אני רוצה להפסיק, אני חייבת להמשיך, רע לי כשאני מקיאה, בלתי נסבל כשאני לא. אני שונאת את עצמי. אני שונאת את עצמי. אני שונאת את עצמי.

ורע לי.

רע לי כל כך.

אלוקים בבקשה תעזור לי.

]]>