אני, אסתי. נערה בת 16 מבני ברק ממשפחה עמוסת ילדים ושגרה רגילה בבית הספר, מוצאת את עצמי עם כאבים חזקים ברגל שמאל עד שזה מגיע למצב שאי אפשר להתעלם מהם ואקמול ואופטלגין כבר לא עוזרים, והעיניים שלי כבר אדומות מחוסר שינה.

בקיצור. רופא מפנה לאורטופד. האורטופד שולח לרנטגן, משם עוד כמה בדיקות, ואז לאונקולוג ו.. הבשורה הכי קשה מגיעה- יש לי סרטן אלים ברגל.. חייבים כימותרפיה וניתוח על מנת להציל את החיים. כדי להקל על הכאב של הרגל בדריכההקביים הצטרפו למשפחה, וגם כסא גלגלים. הם ליוו אותי לטיפולים, לניתוחים. הם הקשיבו באלם קול לבכיות, לאנחות הכאב, וגם לשמחה המהולה בחשש כשסיימתי את הכימותרפיה.כשעזבתי את הבית חולים בפעם האחרונה עם קרחת בוהקת והתחלתי לגדל שיער. ולחזור לחיים רגילים.

‏

אבל הקביים לא עזבו מאז. אני בת 23 כיום והן עדיין איתי. בכל מקום. העמותות המדהימות שליוו אותי בזמן הטיפולים לקחו אותי לחו"ל ופתחו לי את התיאבון לאכול את כל העולם, וכשהתחזקתי התחלתי לטייל בעולם. אני הקביים והמצלמה. הגעתי למקומות מיוחדים אבל תמיד עם הקביים...

אז הבראתי, אבל נשארתי עם כאבים וצליעה גסה. עברתי ניתוח ועוד ניתוח ועוד אחד ועוד.. שכל ניתוח אמור לשפר את המצב אבל ההפך הגמור קורה. אחרי כל ניתוח אני מוצאת את עצמי כואבת יותר וצמודה יותר לשתי המקלות שכבר נהיו חלק בלתי נפרד ממני.

בין לבין הספקתי לעבור לירושלים לכמה שנים, להתנדב במחלקה אונקולוגית, להתרגש עם מחלימים שליוויתי, אבל גם לאבד המון חניכים ולהישבר בכל פעם מחדש. למרות זאת לאגור כוחות להמשיך ולהגיע שוב למחלקה, עם קביים וחיוך מרוח על הפנים שמסתיר תחתיו לילה של בכי, כי הבנתי שאני לא אראה יותר את ההיא או ההוא שכל כך אהבתי, הילדים במחלקה כבר ידעו לזהות כשאני מתקרבת לפי תפיפות הקביים. והתרגלו אליהן, ואף קישטו אותן בכל הזדמנות.

עד שנפטרו שתי בנות שאהבתי נורא, ונשברתי... אחרי שנים שהספקתי להשלים בגרויות. לעשות פסיכומטרי, לצייר לרוב הילדים החולים ציורי קיר בביתם. לא היה לי כח יותר.. הפרידות התכופות מהילדים החולים שנפטרו בזב אחר זה שברו אותי..

חזרתי הביתה. כבר לא עם התקווה שיהיה בסדר והכאב יפסק. חזרתי הביתה ונכנסתי לדיכאון. ולא סתם משו חולף.. אלא דיכאון שצובע בשחור כל דבר. רק בנס הצלחתי לצאת מהתקופה הזאת. הרופא שלי שיכנע אותי להיצמד לעמותה שעוזרת למחלימים אבל זה לא ממש עניין אותי. הייתי עסוקה בלשרוד את היומיום.

‏

רק שנתיים אחר כך הצטרפתי לעמותה. זאת הייתה החלטה ששינתה את חיי. קוראים להם גדולים מהחיים. והם הבינו שההחלמה מהסרטן לא פחות קשה מהסרטן עצמו. אנשים מבחוץ לא מבינים את זה. הם חושבים שאם אני חיה אני אמורה להיות שמחה ומאושרת אבל עובדה בשטח שיש הרבה צעירים שנתקלים בקושי אמיתי לחזור לחיים. אז הם פתחו קבוצה במיוחד בשביל זה. ללמד איך לצאת לחיים אחרי הטראומה שעברנו. באתי למפגשהראשון עוינת לחלוטין אבל הבטחתי לעצמי לשרוד 3 מפגשים אבל נסחפתי ובסוף נשארתי כל השנה.

עם הזמן הקרח נשבר גיליתי אנשים מיוחדים, זוג מנחות שהראו לי את החיים באור שונה והתחלתי לחיות את החיים באור הזה. להפסיק להאשים ולקחת את המושכות של החיים לידיים. בסוף השנה של האימון היה גם טיול להולנד שנתן המון כוחות ותובנות.

‏

כבר באמצע התהליך החלטתי לעשות הכל כדי לשפר את האיכות חיים שלי. לעשות הכל כדי לא להישאר עם הכאבים התמידיים ועם זוג הקביים. המחיר לזה היה שתי ניתוחים קשים בהפרש של כמה חודשים, סיכון לא מבוטל, אבל גם סיכוי לא קטן. החלטתי להתחיל לכתוב בלוג ולתעד את החיים האתגריים שלי. לפני שנכנסתי לתקופת הניתוחים עשיתי עוד טיול מיוחד כדי למלא את המצבורים שלי.

ארזתי את התרופות לקחתי את הקביים וטסתי למרכז אמריקה. נהניתי בטירוף. צברתי כוחות ומילאתי מצברים. חזרתי לארץ ועברתי את שני הניתוחים המדוברים, זה נהפך ל-3 ניתוחים בעקבות זיהום.. אבל הכאבים לא הלכו. וגם אני לא הולכת עדיין
הקביים בקושי "זוכות" לשימוש ואותם החליף הכסא גלגלים.

‏

זה קשה לחשוב שכל הסבל שעברתי ב-8 חודשים האחרונים היה לשווא. סבלתי נורא הייתי מאושפזת בין השאר חודשיים בשיקום ועברתי תקופה שטלטלה את כולי. וכדי לא ליפול שוב, הייתי חייבת למצוא לעצמי מטרה אז התחלתי לצייר, הציורים תפסו תאוצה בכל הזמן שהייתי באשפוזים ובשיקום, ואז החלטתי להגשים חלום... לקחת את הציורים שציירתי במהלך האשפוזים ולהשיק מהם מדבקות קיר. ובנוסף להדפיס אותם על מגוון מוצרים. המטרה הזאת ממלא אותי באנרגיה.

אני רואה שלמרות הקושי והשהיה הארוכה במיטה אני יכולה גם לעשות משו כדי להרגיש סיפוק. ברור שזה לא פשוט ולכן החלטתי לפתוח פרויקט גיוס בהדסטארט שבנוי על תמיכה תמורה תשורה. בוחרים מתנה ושמים את סכום הכסף ועוזרים לי להגיע ליעד. אם אצליח לגייס 100 אחוז מהסכום יהיה לי את האפשרות להגשים את החלום הזה!

בשביל לתחזק את התקווה אני חייבת להצליח בזה, בין הציורים והפזיותרפיה. עם הקביים והכאבים. אני מנסה להישאר חזקה ואפילו עם תקווה שאולי יום אחד ארוץ מרתון. אבל אני חייבת להצליח לגייס את הכסף לפרויקט!

כדי שאולי יום אחד אני אוכל להגיד שלום לקביים ולא לקנות חדשות. אני אוכל להסתכל על הקביים שלי שליוו אותי נאמנה ב-6 שנים האחרונות ולהגיד שלום ולא להתראות!

עוזרים לאסתי: תמכו בפרויקט ההדסטארט: https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=21382

‏ ]]>