"וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר, עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם."(פק לו פס' ח)

פרשת וישלח הינה פרשה הרצופה תפניות מפתיעות. ראשית, המפגש של עשיו ויעקב, שהוליד במקום קרב עקוב מדם- התפייסות של שני אחים והסכמה הדדית, ושנית, לאחר המפגש הגיעו שניהם לארץ ישראל- היא הארץ שהובטחה לאברהם, ולבנו יצחק- הוא אביהם של יעקב ועשיו

כאן, לאחר שהגיע יעקב בשלום לארץ אבותיו, נמנע ממלחמה בעשיו אחיו והכל בסדר- אוסף עשיו את הפקאל'ך, ועוזב. מדוע עוזב עשיו? מסבירה התורה: "כי היה רכושם רב משבת יחדיו, ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם".

כלומר הרכוש המשותף של שניהם היה כה רב שמרוב מקנה לא היה מקום לשניהם. אם כן, נשאלת השאלה מפני מה קם דווקא עשיו ועבר, והותיר את הארץ ליעקב, שזה מקרוב בא?

מסביר רש"י היה זה "מפני שטר-חוב של גזירת 'כי גר יהיה זרעך', המוטל על זרעו של יצחק". כלומר: עשיו ידע, שעל זרעו של יצחק הוטלה גזירה של גלות,וכי מי שישב בארץ הזו ויירש אותה הוא גם זה שיצא לאחר מכן לגלות ויסבול שנים של מרורים, והוא לא רצה בכך - "אמר, אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שניתנה לו בארץ הזאת ולא בפרעון השטר" כלומר סוג של לא מדובשך ולא מעוקצך.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אם כן, אפשר להמשיך ולתהות מדוע גזר על עצמו עשיו גלות כבר עתה? הלא, בכך שהוא קם ועוזב הוא מיישם הלכה למעשה את גזירת הגלות שהוטלה על אחד מצאצאיו של יעקב, ומה ההגיון בכך?

התשובה פשוטה: בעבור עשיו, השהייה בהר שעיר לא הייתה גלות, אלא ישיבת קבע, כמו שנאמר "וישב עשיו בהר שעיר". הוא לא חי שם כגר, אלא כבן הארץ, שזה מקומו ומולדתו. עצם ישיבתו שם כבעל בית העידה כי עשיו לא ראה בכך גלות אלא ישיבת קבע, מודעת.

מכאן למדנו, שאצל יעקב ובניו, השהייה מחוץ לארץ-ישראל היא לעולם בתחושה של גרות וגלות. כל עוד לא בא משיח-צדקנו, שיבנה את בית-המקדש השלישי ויקבץ את כל נידחי ישראל, חי יהודי בתחושה של גרות וזרות והוא ממתין בכל עת ורגע לגאולה האמיתית והשלמה.

שבת שלום ומבורך!

]]>