התגלמות הטוב והמותר בעולמם של ילדינו, הם דווקא אלו שסמלו עבורינו את את הגבולות והאסור. ניחוש אחד פרוע: נכון, סבא וסבתא. משהו שם בתהליכים הביולוגיים והנפשיים שבחביקת הנכד הראשון הופך גם את ההורים הקשוחים והחמורים ביותר ל'חמאתיים' משהו. עקרונות יסוד עליהם הושתתו ערכי החינוך בבית, שהיו בגדר יהרג ואל יעבור ברצפה רטובה, נמוגים פתאום כלא היו כשמדובר בנכד החמוד הזה, שיכול להיות ילד נורא מעצבן אבל הם לא מבינים למה את אומרת את זה.

ילדים מודעים טוב טוב למצב הזה, ומשתדלים לנצל זאת עד תום. בבית של סבא וסבתא, ארץ האפשרויות הבלתי מגבלות, הם מגשימים את כל הפנטזיות הבלתי ממומשות שלהם. שם אפשר לאכול לארוחת הערב סוכריה על מקל ברוטב תססן עם וופלה מצופה בתוספת ביסלי. אצל סבתא אפשר לבקש עוד ולקבל עוד ועוד ועוד.

אצל סבתא מותר להתבכיין, ולהוציא את כל המשחקים ביחד ולא לאסוף אחר כך, ועוד לקבל נשיקה חמה ולשמוע שאתה 'מלאך'. לא פלא איפוא, שפתרון הבייביסיטר בדמות סבא או סבתא הוא בהחלט מקובל ונוח ל-2 הצדדים. גם לנו, האמהות הדואגות, שאחרי הכל סומכות רק על אמא, וגם לילדים המאושרים שיודעים הערב הולך להיות עולם שכולו טוב.

אך מתברר שגם חלקו של הצד השלישי בסיפור לא נגרע מהתועלת שבעניין, ואנחנו מדברים כמובן על הסבא והסבתא. ובכן, מעבר לסיפוק הרגע ולנחת שבמפגש עם הנכדים, מחקר שפורסם לאחרונה Evolution and Human Behavior, מצא כי סבים וסבתות ששומרים על קשר רצוף עם נכדיהם, חיים יותר זמן.

המחקר התבסס על נתונים שנאספו במשך 20 שנה מ-500 מבוגרים בגילאי 70-103 משוויץ ומגרמניה, כמו: גיל, מצב סוציו-אקונומי, מצב בריאותי ומאפיינים שונים של הילדים והנכדים. בלי סיבה מוכחת, נמצא כי סבים וסבתות שהיו מעורבים בטיפול נכדיהן חיו בממוצע 3 שנים יותר.

השערת החוקרים היא כי התהליכים העצביים וההורמונליים - שמתרחשים בגוף בתהליך של הורות וכך גם אצל סבים וסבתות שמעורבים בטיפול -מהווים מנגנון פוטנציאלי שמקדם התנהגות פרו -חברתית ומעורבות כלפי משפחה ולא משפחה כאחד.

אך לפני שאתן קופצות על המציאה ומנופפות בה למול הוריכם בכל מקרה בו הם נאלצים לסרב לבקשת בייביסיטר, החוקים מוסיפים כי מחקרים קודמים הוכיחו כי מעורבת יתר בגידול ילדים בגיל מאוחר גורמת ללחץ נפשי שהוא כידוע בעל השפעות שליליות על בריאות הגוף.

]]>