סיפרת לי על המכבים ועל היונים, סיפרת על פח השמן, ועל מתיתיהו שקרא "מי לה' אלי" ואז סיפרת על האישה ההיא, חנה. "המלך אמר לילד הגדול שלה לאכול אוכל לא כשר" שיווית לקולך טון חמור, בדיוק כמו שהגננת הציגה לכן, ואני צחקתי, השתעשעתי מהדרמה.

"והילד הזה אמר שהוא לא מוכן - והמלך הרג אותו" חיסלת אותו ככה בין רגע בלי להניד עפעף. "ואז הילד השני... והילד השלישי..." שכפלת את הדקלום שלך פעם אחר פעם, ואני כבר לא הייתי כל כך משועשעת, למרות שהיית מתוקה ומקסימה. "אמא את מקשיבה לי?" שמת לב כנראה לארשת פני שהשתנתה, כן, ילדתי, הקשבתי לך, אבל לפתע מצאתי את עצמי מקשיבה גם לליבה של חנה, שמעתי את הלב ההוא שנקרע לחתיכות, אך שלם ובטוח בעצמו, היתכן? כיצד אמא מוותרת על כל ילדיה?

"אמא כמה ילדים כבר אמרתי?" איבדת לפתע את הרצף ברשימת החללים הזו שלא הזיזה לך ולו במעט, "אני חושבת שאת בילד האחרון" ניסיתי לשחרר אותה ואותי מהתיאורים הקשים הללו.

את זרמת איתי,"ואז הגיע הילד הקטן" נעמדת לפתע ושינית את גוון הקול למעט יותר דרמטי "את יודעת איזה חכם הוא היה? אפילו שהוא היה תינוק כמעט בגיל של התינוק שלנו, הוא לא הסכים להשתחוות לפסל!" פלטתי קריאת התפעלות מאולצת, והרמתי בחיבוק מבוהל את התינוק שלנו -שכמעט בגיל של התינוק של חנה.

"וגם את התינוק של חנה המלך הרג". לא היה בליבך מאום אפילו על התינוק הקטן. ובאותה פשטות עלית על הספה תוך כדי דיבור, וקפצת ממנה הישר אל הרצפה, כדי להמחיש לי מה עשתה חנה לאחר שכל ילדיה נהרגו...

"וזהו, נגמר הסיפור" סיימת בחיוך מתוק ועברת לשירה סוחפת של "חנוכה הולך ומתקרב בואו יחד נשיר מכל הלב".
ואני נותרתי על הספה קפואה, שבעה בנים, שבעה אוצרות יקרות מפז העניקה חנה לבורא עולם בלי לחשוב, בלי להתלבט, ולך זה בכלל לא אכפת.

מעניין מה היה אומר פסיכולוג על תיאור של טרגדיה שכזו לילדות, כל כך רכות ותמימות, כיצד יתכן שאת מקבלת את הסיפור הנורא הזה באדישות שכזו? בדיוק כפי שקבלת את סיפור עקידת יצחק ומותה של שרה, וכמו שקבלת סיפורים קשים ורבים אחרים, שאולי עוד מעט לא יאשרו לספר אותם בגן, ללא ליווי צמוד של עובד סוציאלי.

התאורים הקשים הללו לא מזיזים לך נים קל בלב, הסיפורים הללו לא מופיעים לך בחלומות הרעים, בדיוק באותו אופן שלי הם לא הזיזו כשהייתי בת ארבע, כמוך, ואפילו עוד שנים רבות אחרי כן, וגם היום, כשאני לא מעמיקה לחשוב, הכל נראה לי טבעי פשוט ומובן מאליו, אבל כשאני חושבת, אני מצטמררת, ואת ממש לא. וזה כל כך ברור, יקרה שלי, כי מה את יודעת מה זה לב של אמא? כיצד תדמי בנפשך את המקום שאת ואחייך כובשים לי בתוך הלב?

כשאמרו לך "הילדים של חנה" לא עלו לך תמונות של בית שוקק חיות ושמחה, בית של שבעה בנים שיוצאים השקם בבוקר וחוזרים לעת ערב, מתענגים על התבשילים החמים שאמא חנה טרחה לבשל להם כל הבוקר.

כשאומרים לך "חנה ושבעת בניה" לא עולה לך תמונה של שלוחן שבת מפואר עם שבעה בנים כשתילי זיתים סביבו, שנושאים קולם בקול שירה וזמרה שבוקעת רקיעים, ואמא חנה מוחה מן הצד דמעות של אושר והתרגשות. כשאת חושבת על שבעת הבנים, את לא חושבת על הוויכוחים הסוערים שהיו לעיתים ביניהם, או על רגעי אחוות האחים, שאמא חנה הייתה מתמוגגת מהם ורווה נחת.

את לא חושבת על אמא חנה שמתוך בחירה ואהבת ה', ויתרה על כל האוצר היקר הזה בן רגע, לשם שמים, העניקה את ילדיה כקרבן ללא שום מחשבת פיגול, את לא יכולה לתאר את החלל הנורא ההוא שהותירו הבנים ההם, אותו לא יכלה אמא חנה לשאת, ונפחה את נשמתה גם היא.

את לא יכולה להבין את זה לא רק בגלל שאת לא אמא, אלא את חיה במציאות אחרת, במציאות בה סיפורים שכאלו אינם בנמצא, הניסיונות שלנו נקבעו בהתאם לכוחות הנפש המועטים שיש לנו, אנחנו חלשים, חלשים מכדי לשאת בגבורה וביד קשה את עבודת ה' שלנו.

את זוכרת איך בשבת שעברה, שהתעוררנו לבוקר ירושלמי קר, וגילינו שיש לנו קצר חשמלי בבית, ישבתי מול אבא וניסיתי למצוא טענות ופתחים בהלכה, איך אפשר לגרום לחשמל לחזור לתפקוד "לצורך קטן" התחלתי להתמודד עם ההלכה, אבא צחק, "קטן כדין חולה שאין בו סכנה ויש לנו קטנים מאד בבית "אבא התפעל מהלמדנות שלי" ע"י, עכו"ם" ניסיתי את מזלי, תאמיני לי ילדה שלי, שהעדר האור והחום לא הפריעו לי וגם לא לאבא, החשש שלי היה שיהיה לכם ילדי קר, וחשוך ולא נעים, ואת המחשבה הזו לא יכולתי לשאת, ומיד באותו הרגע אבד לי שיקול הדעת ההלכתי הנוקשה והברור לי כל כך מבטן ומלידה, אז את מבינה את המרחק ביני ובין חנה.

ואל תביני לא נכון ילדה יקרה שלי, אנחנו מאמינים בני מאמינים, משתדלים בכל מאודנו להיות עובדי ה' בכל נימי נפשנו, אבל אנחנו חלשים, חלשים בכדי לעמוד בניסיונות קשים שכאלו, ולכן לא נולדנו לחיות בדורות ההם.

המאבק שלנו שונה, ילדתי, בדורנו אנו נאבקים למצוא את פח השמן הטהור בתוך הזוהמה המתחוללת מבית ומחוץ, אנו נאבקים להלך בין הטיפות, ולהשקות אתכם בשמן זית זך, מנסים אנו בעצמינו להבין מה הטוב ומה המוטב, מה הישר ומה המעוות, מי הוא הקורא לנו בשם ה' ומי הוא הקורא בשם אלילים מסוג חדש שקמו עלינו לכלותינו.

ולוואי ילדתי שלעולם לא תביני אותי, מאחלת לנו שבקרוב יקים לנו הבורא רועים שבעה, ואת כבר תגדלי את ילדיך בעידן אחר, בו השפה תהיה ברורה, והדברים יהיו אחדים, אני מייחלת מתפללת לבורא עולם שלא תאלצי להתמודד עם אף ניסיון, ויהיה לך את כל הפנאי והמקום בלב לגדל את ילדיך ברוגע בנחת ושמחה, שתזכי לצאת עם ילדיך לשמוע את אביך ואחייך הלווים נושאים את קולם בבית הבחירה, בזמרה וקול תודה.

]]>