כשהייתי קטנה, אמא, קנית לי מדבקות כשהייתי עצובה. חבשת אותי בתחבושת עם ציוריםכשנפלתי מהאופניים. רשמת אותי לחוגים. היית עושה לי סימנים על קליפת התפוז שלקחתי לבית ספר. כשרציתי לעבור מקום, התקשרת למורה שלי, סידרת את זה. כשהתחתנתי, קנית לי הכל חדש. והמון. את זוכרת איך קנינו 4 מעילים..? ו-12 זוגות נעליים? כן.. אפילו קנינו סט צלחות כתום עם פס ירוק, זוכרת? מילאנו ומילאנו את הארון החדש שלי בלי סוף. את היית החברה הכי טובה שלי בעולם, אימא. סיפרתי לך הכל.

ואז התגרשתי..

פתאום התבגרתי נורא. קצת השתניתי, וקצת התרחקנו. היום אני פחות משתפת אותך בכל דבר. פחות מספרת. אבל רציתי לומר לך שזו לא את, אמא, זה החיים. זו הדרך שאני עוברת עם עצמי. אני יודעת שהיית שם כל הזמן, יודעת מה לעשות ומה לומר ופתאום זה קצת מבלבל.. כי מה עושים עם בת שהיא עכשיו אישה עצמאית, ולבד? ולא תמיד את מבינה מה עובר עלי, ולא תמיד אני יכולה להסביר. לפעמים אין לי כח. כי יש דברים שלא תביני, אפילו שאת הכי חכמה בעולם. אני רואה איך את עומדת מהצד ולא ממש יודעת איך לעזור לי. ואיך אימא מרגישה נורא כשהבת שלה מרגישה לא טוב...

אבל לפעמים, אני כל כך עצובה, שאפילו את לא מצליחה לשמח אותי. כי כלום לא עוזר. לפעמים את רואה שאני נחנקת, אבל אני, רק רוצה שיעזבו אותי. ואת דואגת נורא. לפעמים אני כל כך עייפה, ואת לא יכולה להבין את זה. אני יודעת. אנסה להסביר לך: ידעת שיש לי בפנים סוג של אובדן? יש לי מין עייפות כזו שמלווה אותי. אל תשכחי שעברתי כל כך הרבה מלחמות.. מלחמות עם עצמי. עם מה שיגידו עלי. עם כל המפלצות. עם אבא של הבנות שלי. זה השאיר אותי מרוקנת, עם רק קצת כח. לפעמים קשה להבין את זה.

ואת, אמא כזו, שכל הזמן מכבסת.. ומבשלת.. ואופה.. ועושה. לי זה לא כל כך פשוט. לא תמיד אני מצליחה להיות כמוך. יש ימים שבהם אני חייבת לברוח. יש לילות שזה רק אני והמחשב שלי עד שעולה עשן. יש רגעים שבהם אני צריכה שקט כזה שאף אחד לא יעמוד לידי, ולא ידבר איתי. זה אני עם פיג'מה, בלי לעשות כלום! ורק אז אני מצליחה קצת להתמלא. זה כמו להתחבר לחשמל.. הסוללה שלי נגמרת כל כך מהר, אמא.

לפעמים אני בוכה עד שנגמר לי הכח, ולא ממש יודעת להסביר את העצב הזה. אבל הוא שם. לפעמים אני כועסת, ואת לא יודעת על מה. זה לא עלייך, אימא. זה על החיים. זה על אלוקים. זה על עצמי. זה על מה שאיבדתי. הנערות, התמימות, הזמן, היופי, השנים.

אני רואה איך את דואגת: "מה יהיה איתה, עם מאיה? עם כל הגברים הלא מועילים שלה.. עם השטויות, עם הרעיונות המהפכניים. למה היא לא יוצאת יותר? למה היא עייפה? ומה זה הלק המוזר הזה?" ואני, אני כבר לא יכולה שיגידו לי מה, כי יש לי דרך משלי כבר. היא התעצבה לה מהמון דברים שעברתי. אני מרגישה לפעמים כל כך עצמאית, שקשה לי לשתף בכל פרט. לפעמים אני לא מספרת, כדי לא לצער אותך סתם. וכמה זה קשה לראות איך הבת שלך מבינה דברים שאפילו את לא מבינה. וכמה זה קשה לראות איך הבת שלך הולכת לאיבוד.

איך הבת שלך, שהיא כבר אמא בעצמה, עומדת בצומת דרכים כל כך מבולבלת. ואת, יכולה רק לעמוד שם, ולהסתכל מהצד, ולשים יד על הלב ולעצור את הנשימה. ולהתפלל.. שלא אבחר בטעות. שלא אלך אחורה.

אז סליחה, אמא. שזה מה שאני יכולה. סליחה סליחה סליחה. אבל רוצה שתדעי, שלא שכחתי. לא שכחתי איך כשהייתי לבד כל כך, בנישואים לא מאושרים, ספגת את החור השחור הזה והכאב שלי. ורק את היית שם, כשהייתי כמו שבלול קיפודי בלתי חדיר. אני לא שוכחת שתמיד האמנת בי, אני לא שוכחת שתמיד את שם בשבילי, כמו סלע. זוכרת איך אחרי שהתגרשתי, סיפרת לכולם באושר: "שמעת? שמאיה שלי התגרשה?" בשמחה, בגאווה, באמונה, זה היה היום הכי שמח בחיים שלך, ככה אמרת לי. תודה על זה.

אז אל תהיי עצובה, יהיה בסדר, אני אוהבת אותך. הלוואי שהייתי כמוך, אני מנסה. אנחנו שונות. נשים שונות. אמהות שונות. ואני חייבת היום לדייק במה שטוב לי. אני גדולה כבר, ולפעמים את לא ממש יכולה לעזור לי. לא נורא, ככה זה.
את יודעת משהו? היום כשבאתי לבקר, ואכלתי מסיר המרק הגדול הענק שלך, וישבנו.. ואת הקשבת, כל כך התחממתי מבפנים, עד שלא הייתי צריכה יותר כלום, באמת.


אז אוהבת אותך

אוהבת אותך

אוהבת אותך, אימוש".


הכותבת היא גרושה, אם לשתיים, ובעלת: 'רק אחת - הבלוג של מאיה'.

]]>