"וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת-אָבִיו וְאֶת-אֶחָיו, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִיו--לֶחֶם, לְפִי הַטָּף".(פרק מז פס' יב)

הפרשה מספרת לנו על יוסף, האיש החשוב במצריים שמכלכל את כל מצריים וכמובן- את אחיו ובני ביתם, בתקופת הרעב הקשה שפקד את כל הארץ. לפעולה זו היה אפקט כה גדול עד כי עם ישראל נקרא כולו על שמו של יוסף שנא': "נוהג כצאן יוסף"
ונשאלת השאלה איך פעולה פרטית, ולא ממש חשובה בסיפור ההיסטורי של יוסף מוטמע בקוד הגנטי של עם ישראל לדורותיו?

אלא, שמסבירה תורת החסידות: לא מדובר בפעולה פרטית אלא בפעולה שהיא אבטיפוס ומודל להתנהגות לכל אחת ואחד.
יוסף, למרות שאחיו גמלו איתו רעה, לא נטר להם. הוא הבין שיש אחריות משותפת ושהוא לא יכול לנהוג בצורה של מידה כנגד מידה כיוון שהוא מנהיג.

נשיא דור למרות אולי מידת הצדק שיש בדבר, אינו יכול לפנות עורף לאלו המתנגדים לו ואפילו במקרה הקיצוני- להרוג אותו נפש אלא הוא מעביר על מידותיו ודואג גם להם. כמובן, אם יש מקום לתוכחה או להעמדת הדברים במקומם יש לעשו זאת אבל בסופו של יום להפקיר יהודי לגורלו רק כי איני מסכים איתו בבחינת "אני את נפשי הצלתי" זו לא אופציה.

בפרשה, הכוח שיוסף נותן לנו הוא (כפי שמובא ב'תניא' בשם הזוהר), להתנהג עם הזולת במידת החסד ולא לגמול לו כפועלו, ואדרבה, "לגמול לחייבים טובות". כך נהג יוסף עם אחיו, לא גמל להם על הרעה שעשו לו, אלא להפך, כלכל אותם בשנות הרעב. כוח זה העניק יוסף לכל יהודי בכל הדורות.

וכך, לא רק עבודת המידות מזומנת לנו אלא אנו מעוררים עלינו את מידת הזכות:

כשיהודים מתנהגים כך זה עם זה, הם יכולים לפנות אל הקב"ה ולומר לו כמאמר המדרש: "מה יוסף גמלוהו אחיו רעה והוא גמלם טובה, אף אנו גמלנוך רעה, גמול אותנו טובות", והקב"ה אכן גומל את עם-ישראל טובה, ומביא את הטובה הגדולה ביותר - הגאולה השלמה על-ידי משיח-צדקנו. תיכף ומיד ממש!

]]>