התקווה הגדולה הגיעה כאשר בית דין הרבני שבצפת התגייס במלואו לסייע לאותה אישה בחשיבה יצירתית וחדשנית. טרגדיה זו לכאורה נמנעה באישור הגט המיוחל, אולם הטרגדיה היותר גדולה היא בכך שלצערנו, יש המבקשים לערער את פסק הדין הגט כששיא הרוע הוא כשאדם, חרדי ליטאי, שאין לו שום קשר למקרה הגיש ערעור על פסק הדין. אותו אחד לא טרח אפילו, מתוך אנושיות לשוחח ולהכיר את אישה ומצבה, אבל הוא כן מיהר לעשות צעד נדיר ודרסטי שהמיט עליה חושך ואבדון שמסכן את סיכויה וזכותה הבסיסית לחיי משפחה.

אותו פסק דין לא ניתן באיזה בית דין שנוי במחלוקת והרבנים אינם רפורמים. מדובר בדיינים שעברו את מסלול הדיינות המפרך, הם עמלים בתורתם, מלאייראת שמים ויש להם תוקף הלכתי לפסוק ולברר. לכל דיין העוסק לשם שמים, ישנו בקרבו בחינת הקב"ה בליבו והוא בכבודו ובעצמו מקבל את פסק דינו בסייעתא דשמיא, כמאמר הפסוק "אלוקים ניצב בעדת קל" והמלבי"ם מפרש: "אלוקים עומד בין הבעלי דינים והעדים הבאים למשפט...גם נמצא בין השופטים ושופט עמהם...היינו בקרב לב השופטים".

גם במקרה הנידון, דייני צפת עשו עבודת קודש, כשביררו את המקרה לעומק. הם טרחו והלכו לראות את הפצוע, שוחחו עם הרופאים, לא דילגו על שום פרט ולא השאירו אף עניין פתוח. בפסק דין ארוך ומקיף ניתן לראות שאלו הם רבנים משכמם ומעלה אשר התייעצו בעצמם עם רבנים וגדולי תורה מובהקים. אומץ וגבורה אמתיים נדרשו לאותם דיינים להוציא לאור פסק דין מהפכני שכזה.

בפרט שבדורנו, חסרים בעלי התעוזה ורוב הרבנים ודיינים נוטים לפסוק על פי העקרון "מספק-נחמיר". זהו כיוון שאמור לכאורה להתרחש לעיתים נדירות בלבד, והפך מחוסר אמונה ביכולותיהם וידיעותיהם של הרבנים בעצמם, לנוהל קבוע. רב בקי בתורת ישראל לא אמור להחמיר מלכתחילה, אלא לעמול ולברר, לעזור ולא להקשות ללא צורך.

ישנו כלל, לאחר שיוצא פסק דין, יש לו תוקף סופי ואין מערערים אחריו. עניין זה מקובל עד מאוד בתחום הגיטין, לאחר טקס הענקת גט, אין בודקים אחר הגט וכשרותו, אין מעלים שאלות ותהיות. אם כל אדם, גם זר יכול לערער על כל פסק דין איזה אסון יכול להגרם בישראל. תארו לכם שאישה גרושה מספר שנים, נישאת שוב ומביאה ילדים לעולם, נתקלת באדם רע אלמוני המבקש לנקום בה. הוא רק צריך לערער על כשרות הגט שלה, והנה בן לילה ילדיה ממזרים והיא עברה איסורי תורה חמורים של אשת איש.

המקרה חמור פה שבעתיים, לפי שהאדם המערער, הוא אינו צד בכלל במקרה אלא אדם זר, שליח קש, שביקשו ממנו לערער. מי ביקש? בית הדין הגדול? הרי גם הם מבינים את חומרת הערעור ולא ייעשו זאת בעצמם וכן מצאו את האדם המתאים לתפקיד. אך איזה מן אדם עם רגש יהודי, יכול מבלי להניד עפעף, בחיוך מעושה, להחליט להרוס את חייה של אישה שמעולם לא הכיר? אישה יהודייה, שמנסה לחיות על פי התורה ומצאה יחד עם בית הדין פתרון, איך הוא מסוגל לערער? האם הוא ייקח עליה אחריות? האם הוא יעמול לילות כימים במציאת פתרון אחר? האם הוא ינגב לה את הדמעות בזמן שהוא הולך חזרה לביתו החמים, למשפחתו לתפארת שהיא לא תזכה לה?

ואתם בבית דין הגדול, איזה אסון אתם ממיטים על כל הגרושות בישראל? האם כל גט של כל אישה הוא בגדר סכנה? האם אנו צופים דור חדש של ממזרים? הרי כל זב חוטם יכול כעת לנקום בכל מי שיעלה במחשבתו, מי יגן על אותן נשים ובכלל על פסקי דין של כלל המקרים? האם נדון בכל עניין ועניין לנצח?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אולי אתם בבית הדין הגדול חושבים שנפלה פה תקלה, אולי פסק הדין המחודש הינו פרצה הקוראת לגנב והפסק ינוצל גם למקרים אחרים, שלא מצדיקים את ההיתרגם אם במקרה זה הוא מוצדק? אך הייתם צריכים להתייחס לעניין בדלתיים סגורות לפני, והדגש הוא על לפני מתן פסק הדין. ואם אז לא הייתם מוצאים בזה פתרון, הייתם ממשיכים לחפש פתרון אחר המקובל על כולם.

אך לא כך קרה, במקום דיבור ישיר עם אותם דיינים, הם מצאו עצמם מתגוננים בפני מלעיזים, שהשמיצו אותם בפומבי, בביזוי והסתה בקרב המון העם שאינם מבינים דבר בהלכה חמורה זו. מי התיר לשפוך את דמם בלא לדבר עם הדיינים ולו מילה אחת? ערעור מעמד מערכת בתי הדין בישראל חמור בהרבה מפסק דין שמקובל רק על פי חלק מהרבנים.

עניין גדול הוא עד מאוד להתיר אישה מעיגונה כפי שהתבטא הגאון רבי אליעזר יצחק שהיה ראש ישיבת וולאז'ין: "והנה דבר זה מוטל על כל חכמי ישראל וגדוליהם לעיין ולפקח בשריותאדהאיאיתתא (בהתרת אישה זו).

המטרה שלנו כיהודים הוא להשכין שלום, עשיית חסד, מציאת מזור. אתם בבית הדין הגדול ובראשם הרב הראשי יצחק יוסף, אינכם צריכים לדון ולפתוח דיון שכבר נחתם, אין מצווה כזאת. הפתיחה היא בחירה ואני אומרת תבחרו כעת בטוב. מה שנעשה נעשה, קידוש ה', רדיפה אחר חומרות תעשו על גבכם, תעזבו את אותה אישה בשקט.

אריאלה פישר פעילה חברתית וחברת עמותת 'נבחרות'.

]]>