הסיפור הזה הוא לא סיפור על אישה אחת,זה סיפור על אומה שלמה. לטיפה נביזאדה, היא בדיוק הפירוש לצמד המילים "עוצמה נשית". סיפורה כאילו נלקח מסרט הוליוודי טוב, וההשראה ממנה היא גדולה. אז איך הצליחה, אישה קטנה וחלשה לעמוד מול ים גברים סכנות ומראות קשים?

נביזדה החלה את הקריירה שלה כטייסת בחיל האוויר האפגאני, בתחילת שנות התשעים.זאת כאשר אפגניסטן ארץ מולדתה הייתה תחת מלחמה קרה שבה ארצות הברית נלחמה נגד ברית המועצות. מלחמה שגבתה מאות אלפי קרבנות.המאבק בין הסובייטים ששלטו דזמנו במדינה נגד גדודי המוג׳אהדין התבטא במלחמה קשה ומרושעת שבה רק החזק שרד.

עקב זה, נביזדה ואחותה ליילומה סיימו את הלימודים והפכו לטייסות הראשונות באפגניסטן, אך אז עוד טוויסט קרה בעלילה כאשר קמה התנגדות למשטרו הדיקטטורי של נאג׳יבולה, קומוניסט אכזר עם גב חזק מהרוסים, ולפיכך התחוללה מלחמת אחים שגבתה מאות ואפילו מליוני אזרחים חפים מפשע.

שתי האחיות נזרקו ישר אל תוך האש: הן עבדו כטייסות עבור ממשלתו של נאג׳יבולה והשתתפו במשימות מסכנות חיים, אפילו קרבות של ממש. הטיסות היו בסיכון חיים גבוה מאד, טילים הושלכו אל עבר המטוס וניסו להפילו. המוג׳אהדין, שראה את המטוס כנקודה החמה שלו, לא חסך באספקת כלי תחמושת עבור הפלת מטוס ספציפי זה, שאותו הטיסה לא אחרת מאשר נביזדה. אך מסתבר שלה לא היה אכפת, "אם אינך לוקחת סיכונים,את לא מגשימה את החלום שלך" ככה היא אומרת.

אז מה בעצם היה החלום שלהן?

החלום שלהן, הוא בעצם מה שהחזיק אותן כל הדרך. עוד מילדותן לא שיחקו שתי האחיות בבובות כי אם במטוסים. שתיהן היו תלמידות חרוצות והדלתות היו פתוחות בפניהן בכל המקצועות. אך הן כמובן בחרו ללכת אחר החלום ובחרו בטייס. את לימודי הטייס הן התחילו שנה לפני שהמשטר הסובייטי יצא מאפגניסטן,ו סיימו את הלימודים כאשר שלט במדינתן נאג׳יבולה: דיקטטור קומוניסט מאיחד, אך מעודד נשים ללמוד לעבוד ולהתפתח מאידך.

את הטיסה הראשונה מגדירה לטיפה כרגע המאושר ביותר בחייה."בשניה הזו הרגשתי גאווה גדולה בי ובכל הנשים האפגניות, זה נתן לי להוכיח שהנשים האפגניות הן עם חזק ממש כמו הגברים האפגנים. במדינה כמו שלי הנשים הן עם חלש שזקוק לעזרה, ולפתע יש שתי נשים שלא רק הן חזקות וגיבורות, הן גם טייסות! זו הרגשה של אושר שלא ניתן לתאר במילים״ אומרת לטיפה. אפילו אימן של לטיפה לא האמינה שבתה יודעת להטיס מטוס, היא אפילו התגנבה אל תא הטייס בכדי לבדוק האם זה נכון או שבתה חיה עדיין בחלום הילדות שלה.

העבודה הייתה קשה, טיסותיה של לטיפה לא היו פשוטות, מדובר היה בנחיתות חירום באופן תדיר, טיסות במזג אוויר אכזרי, נחיתה באזורי מלחמה חמים, וטילים שמאיימים לרסק את מטוסה. קרה מקרה אחד שלטיפה נחתה בכפר קטן, מיד לאחר הנחיתה התקבצו אנשי הכפר וסיפרו ללטיפה כי הכפר נכבש על ידי הטאליבן כמה שעות לפני כן. לטיפה אספה כמה שיותר נשים מהכפר והמריאה משם.

"האם היה פחד?" נשאלת לטיפה, "בהחלט! הפחד היה גדול,אך הפחד לא עצר אותנו אף פעם, אלא דירבן אותנו להמשיך הלאה, בסך הכל חייתי את החלום, שאחותי היקרה לצידי, טיסה ולחימה כבר עברו להיות סדר היום שלנו" אומרת לטיפה.

היו לה כמה רגעים, שלטיפה קראה להם "רגעי חסד בזמן קשה" בהן הייתה לטיפה נוחתת בכפרים נידחים בכדי לראות את תגובת הנשים המקומיות כשהן רואות אישה יורדת מהמסוק. "זה היה מוכיח להן שהן יכולות לעשות הכל, ויש תקווה להגשים את החלום שלהן לא משנה כמה הוא גדול".

אך יום אחד, החלום הזה כמעט ונלקח ממנה, בזמן שמשטרו של נאג׳יבולה החל ליפול, לטיפה מוצאת את עצמה חוזרת אל הוריה בכפר קאבול, ולהפתעתה הרבה היא מתבקשת להצטרף לכוחות האוויריים. אז הכוחות החלו ללחום אלו באלו, להפציץ את עיר מולדתה קאבול, ולהרוג אלפי אנשים. לטיפה מחליטה לברוח צפונה לעיר מאזאר, שם היא נפגשת ומתיידדת עם מנהיג אוזבקי, שהיה המצביא הכוחני והאלים ביותר של איזור הצפון. לטיפה, שגם היא הייתה אוזבקית במוצאה, מצטרפת אליו והוא מגן עליה ועל משפחתה ודואג לה למגורים ופרנסה, והחשוב ביותר הוא מצרף אותה להיות טייסת בחיל האוויר שלו.

בשנת 1996 הטאליבן כובשים את העיר קאבול, ומתקדמים אל כיוון עיר המקלט של לטיפה. לטיפה לא נשארת אדישה, והייתה מסכנת את חייה בטיסות הלוך וחזור אל עיר מגוריה, שם היא מחלצת פצועים ומפנה הרוגים. "אלו מראות קשים, כולם כלכך צעירים ויפים, כואב לראות שבגלל שנאה ילדים מאבדים את חייהם".

לאחר שנתיים, הטאליבן משתלטים על העיר מאזאר אשריף, ושתי האחיות חייבות להימלט. הן משיגות בדרך לא דרך מטוס מקרטע וטסות לכיוון הגבול האוזבקי, אך בשניה האחרונה הן מחליטות לחזור ולקחת אתם את משפחתן ולא להשאירם מאחור. בגלל שלטיפה הייתה טייסת קרב, היא הייתה מבוקשת על ידי הטאליבן. ובכל פעם שהייתה מסתתרת, אחיה של לטיפה היו עוברים עינויים על מנת שיסכימו לגלות היכן נמצאת אחותם, לטיפה מבינה שהיא חייבת לעזוב את העיר,וכשכולה עטופה בבורקה היא חוזרת אל עיר מגוריה קאבול, שם נשים אינן מורשות לצאת מהבתים, ללמוד או לעבוד.

לטיפה ואחותה החליטו לברוח לפקיסטן, שם הן מחליפות את חיי 'הטייסות' בחיי קושי של עבודה מבוקר ועד ליל במפעל שטיחים,עבור כמה שקלים. המעבר הזה פגע קשות בשתי האחיות, שהחליפו חיים מלאים באקשן טיסות והגשמת חלומות, לחיי אומללות לצד נשים לא מנוצלות ולא מלומדות.

בשנת 2001, משטר הטאליבן מתמוטט, והממשל מוחלף על ידי ממשלה נתמכת בארצות הברית. לטיפה המאושרת ממהרת לחזור אל ביתה בקאבול, ולהצטרף שוב לחיל האוויר הקטן של הממשל החדש. אמנם מטוסים משוכללים לא היו בנמצא עדיין, אך לטיפה הייתה מאושרת לחזור להגה, כשהיא בטוחה שהעתיד יהיה ורוד יותר.

על אף השינוי והחלפת הממשלה, נשים באפגניסטן עדיין רחוקות משוויון,השפעת הטאליבן עדיין מורגשת באוויר, ובמיוחד בכפרים המרוחקים. גם לטיפה בעצמה היא אישה מסורתית שנשאה לבעלה בשידוך, איש צבא גם הוא,בשנת 2007 נולדה להן בת, אך באותה שנה קרתה ללטיפה טרגדיה נוראית שממנה עדיין לא הצליחה להתאושש. אחותה ושותפתה לטייס ליילומה, נפטרה בעת לידת בנה. לטיפה מצאה שותפה אחרת לטיסות, אך היא אומרת שהחוסר באחותה מורגש תמיד. בכל הזדמנות היא לוקחת איתה את ביתה הקטנה מלאילאי. "לא היה לי היכן להשאיר את התינוקת שלי, אז לקחתי אותה איתי לכל מקום, היא פשוט גדלה והתפתחה במטוס" היא אומרת.

מטרתה של לטיפה, היא להראות ולהוכיח לנשים שהן יכולות לעשות כל דבר שבעולם, ושאין דבר שיכול לעצור אותן מלהגשים את חלומן. מה שהן צריכות זה אומץ ולדבוק במטרה. "אין לנו יותר כוחות למלחמה, נמאס להוכיח שאנחנו גם טובות, אבל הדבר שאסור לנו לעשות זה להתפשר על זכויות, קידמה וחינוך לנשים במדינה שלנו" אומרת לטיפה.

]]>