מעולם לא התחברתי למשנתם של כל אותם קאוצ'רים רודפי הדמיון המודרך והבצע. בהיותי ציניקנית וריאליסטית חסרת תקנה ראיתי בכל מצב נפשי בחיים תוצאה בלתי ניתנת לשינוי של תכונה מולדת.

'מחשבה יוצרת מציאות', המנטרה החוזרת שקוראת לאמונה עצמית ושינוי מבפנים היתה נראית לי מתיימרת ואופטימית מידי. הביישן לא יהפוך למרצה בחסד, המעצבנת לא תהיה מנהלת שיווק גדולה, הנודניק לא יהפוך לכרזימט ופחדנית לא תהיה יזמית מוצלחת. תכונות האופי המולדות הן התכונות שילוו את האדם כל חייו (במידה ולא עבד עליהן), והעצמה אישית תגרום לו אולי לחיות בסרט, אבל יחס הסביבה אליו לא ישתנה.

המנטרה שלי היתה: תעבוד על המידות, לא על עצמך.

אם בתכונות נפש הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה כשמדובר על מצב רפואי ותכונות פיזיות. המקבילה הרפואית לקאו'צרים הם כל אותם מרפאים אנרגטיים בלתי קונבצינאלים המשתמשים בכוחות רוחניים ומנטליים להעלמת כאב וריפוי מחלות, שתמיד הצטיירו בעיני כשרלטנים, תאבי בצע וכבוד ובעיקר - שקרנים.

בעוד בעולם הנפש, המורכבות שולטת, אין נוסחאות מדויקות ותכונות אכן ניתנות לשינוי באמצעים מסוימים, בעולם הרפואה אין מקום לריפוי מיסטי באמצעות דמיון מודרך או כוחות רוחניים, ניסים מתחוללים, אבל מלמעלה ולא ע"י בשר ודם המכנה את עצמו 'מרפא טבעי'. אמונה יש, אבל בכוחו של רופא כל בשר, ולא ביכולת הגוף שלך לרפא את עצמו. זו בקצרה היתה משנתי בכל נושא החשיבה החיובית והאימון האישי.

אתם מחכים ל'אבל' הגדול, ואני לא אאכזב. כלומר, לא הפכתי למאמנת אישית (לא מאמינה שציניקן מולד יכול להפוך לקאוצ'ר), אבל שני מקרים בהם נתקלתי לאחרונה גרמו לי לחשוב פעמיים לפני שאני מרצה את משנתי בלהט.

הכרתי לאחרונה בחורה צעירה ומוכשרת שהצטרפה למעגל חברתי מסוים שהייתי שייכת אליו. הרושם הראשוני שהיא עשתה עלי היה מעולה. ראיתי בחורה חכמה, אנטלגנטית, שנונה ורהוטה, מרשימה בצורת הדיבור ותנועות הגוף שלה, עוצמתית, כריזמטית ו-יפה מאד.

זה מה שהגביר את הפתעתי, כשברגע של גילוי לב בשיחה אישית היא ספרה לי כי היא חוששת מאד מהסביבה החדשה, משום שאף פעם לא היה לה קל בחברה. לטענתה, תמיד רדפו אותה, לעגו לה, נרתעו ממנה ושנאו אותה. "אין לי חברות". היא אמרה לי בדמעות.

הייתי המומה, היא היתה, ממבט ראשון כל מה שלא נראית בחורה שסבלה מנידוי חברתי בחייה. היו לה כל התכונות הנכונות להצלחה ומעמד, ממבט ראשון, רק ממבט ראשון.

אחרי כמה ימים במחיצתה הבנתי בדיוק על מה היא מדברת. לא היה אחד באותו מעגל חברתי שלא נרתע ממנה. היה בה משהו, קשה להצביע מהו בדיוק, שעורר אנטגוניזם מסוים, בדיוק כמו שהיא אמרה. פה עצרתי, ניתחתי את הדברים והבנתי משהו.

הנתונים שלה הרי התאימו למציאות אחרת, מציאות בה היא דמות מובילה, אהובה ומוערכת, אבל החשיבה שלה נבאה בדיוק את מה שקרה. משהו בעברה כנראה, חוויה של דחיה קשה שעברה, השריש בה את התפישה הזאת לגבי עצמה, והמחשבה הזאת, הידיעה שאף אחד לא סובל אותה, גורמת לה להגשים את הנבואה הזאת בעצמה בכל מעגל חברתי אליו היא מצטרפת.

כביכול היא אומרת; זה הרי יקרה בסופו של דבר, אז שיקרה כבר עכשיו. ההתנהגות שלה מזמינה את הדחיה הזאת כמו סוג של מנגנון הגנה, הפחד להיכוות מדחיה אחרי קשר עמוק מביא אותה להתנהג בצורה מסוימת שתגרום לאנשים להתרחק ממנה מיד.

כאן נכנס הצורך לחשיבה חיובית. פה מחשבה יוצרת מציאות, אותה בחורה גרמה לי להבין דברים על עצמי והסביבה שלא הבנתי עד היום. אז נכון, יש תכונות אופי חזקות מולדות בלתי ניתנות לשינוי, ויש מידות שרק עבודה אינטנסיבית וממושכת תשפר אותן, אבל יש מציאות הנגרמת מחשיבה, מצב שאנו מביאים על עצמינו באמצעות תפישה מעוותת או שלילית של הדברים, שבאמצעות אימון אישי וחשיבה חיובית יכול להשתנות.

אז עוד תכונה מלבבת שיש לי, בנוסף לציניות שהתערערה, היא חשיבה מקובעת מעט וקושי להשתחרר מדעות קדומות שלי. אודה וקצת אבוש, אני לא נוטה לשנות את דעותי במהירות, תכונה של פחדנים, אני יודעת. לכן כשגיליתי שעמדתי לגבי תעשיית הקאוצ'ינג משתנה, נבהלתי מעט ומהרתי לסייג ולהיתלות בחלק השני שהוזכר לעיל. קאו'צינג - אולי, אבל ריפוי טבעי - בחיים לא.

ושוב, ה-'אבל' הבלתי נמנע: אבל כשניתקלתי בסיפור הבא… חיי השתנו מן הקצה אל הקצה. אז לא, הם לא. אבל אביא את הסיפור המדהים הזה כמות שהוא בלי פרשנות אישית, כי במקרה הזה, באמת נותרתי ללא מילים.

לפני 10 שנים, אובחנה ד"ר ג'נט מיכאיל, רופאת משפחה תושבת הגליל, כחולה בסרטן נדיר מסוג 'סרקומה'. הגידול שקינן אצלה במשך 8 שנים לפני שאובחן כבר היה בגודל של 9 ס"מ, והרופאים נתנו לה 50% לחיות. אחרי סבב טיפולים מפרך שכלל כימותרפיה, ניתוחים עוד כימוטרפיה והקרנות, היא נמצאה "נקייה", אולם חצי שנה מאוחר יותר התגלו אצלה בבדיקת המעקב גרורות בריאות. הסיכויים שלה לחיות, עפ"י הרופאים ירדו מ-50% ל-0%.

ואז הגיעו 3 סבבים נוספים של טיפולי כימו מפרכים שהיא מתארת כגיהנום. "כל טיפול היה כרוך ב-4 ימי אשפוז שבהם הייתי מחוברת לכימו", היא אמרה בראיון לאתר ynet. "ביום האחרון הייתי צריכה לקבל עירוי לשטוף את החומרים כי הם עשו לי תופעות לוואי קשות - בחילות, הקאות, כאבי מפרקים נוראיים, חולשה, חוסר תאבון. אחרי האשפוז הייתי צריכה להישאר שבועיים בבידוד בבית כדי שתאי הדם הלבנים יחזרו".

כשבסבב הכימותרפיה האחרון ראותיה כשלו כתוצאה מהטיפול, היא החליטה שלא להמשיך יותר. "לא רציתי למות", היא אומרת. "הרגשתי שעוד יש לי מה לעשות. אני אוהבת את בעלי, את הילדים, את העבודה. אבל ידעתי שדרך אחת תוביל אותי בוודאות למוות. אם אני ממשיכה את הטיפול, אני אמות. ידעתי את זה. ידעתי שמכאן אין יציאה, רק למקום אחד"

מיכאיל פנתה לרופאה סינית שהמליצה לה על דיקור מסוים ועל פורמולה מחזקת. הטיפול כשל, אבל האמונה לא. "קיבלתי הרבה כוחות ושמחה מהפסקת הכימו", היא מספרת, "הרגשתי שאני משתחררת משלשלאות, החלטתי שאני יוצאת מזה".

‏ד"ר ג'נט מיכאיל - לחשיבה חיובית יש כח. (צילומסך מיתוך ynet)

מיכאיל החליטה שהיא מבריאה והחלה לדמיין את זה קורה בפועל. "עשיתי הרבה דמיון מודרך, תסריט דמיוני שעוזר לי להאמין. כל הזמן דמיינתי שאור חדש נכנס לי דרך הראש, מנקה את כל התאים הממאירים ויוצא לי מהרגליים". היא אמרה בראיון ל-ynet.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"אני מאמינה שכשהתת מודע שלנו מקבל את העובדה שאנחנו מבריאים, הוא ישכנע את מערכת החיסון שלנו שתזהה את המוטציה בגוף ותנקה אותנו. זה עניין של מחשבה. את חושבת על משהו והגוף שלך מבצע אותו. הרי כל דבר שאנחנו עושים מתחיל ממחשבה בראש – אוכלים, שותים, כל פעולה – המחשבה עושה אותה בגוף שלנו. באותו אופן, אם כל דבר שאת עושה את חושבת, ותחשבי שאת מבריאה, וגם תת המודע שלך יאמין, זה באמת יקרה. אנחנו היום מה שחשבנו אתמול, אנחנו מחר מה שאנחנו חושבים היום".

מיכאיל העידה על עצמה, כי מעולם לא היתה אישה רוחנית או מאמינה, להיפך, מתוקף היותה רופאה היא נטתה לריאליות וספקנות, אך לדבריה, המחלה עוררה בה שאלות פילוסופיות, וגרמה לחשוב ולהתחבר לרוחניות ולדת. היא זנחה את המחלה והחלה לחשוב 'בריאות'.

"חשוב לי להגיד לאחרים", היא אומרת, " המחשבה היא הרכוש הפרטי שלך. אני יכולה לרפא את עצמי, הריפוי שוקע בתת מודע, הוא ישפיע על מערכת החיסון לנקות את הגוף. תחשבו בריא. תמזערו את המחלה, תקטינו אותה. תשאירו אותה בצד. תתמקדו בהחלמה. החשיבה היא חשובה".

והיא היתה מה שהיא חשבה, בבדיקת הסיטי שעברה חודש וחצי אחרי שהפסיקה את הטיפול גופה נמצא נקי לחלוטין מסרטן.הרופאים נותרו המומים אם כי ספקנים, אך בבדיקה נוספת שעברה 3 חודשים לאחר מכן, התוצאות לא השתנו. זה היה בשנת 2009, מאז ועד היום, הסרטן לא הופיע שוב.

]]>