לאחר ניסי יציאת מצרים ומכת בכורות, מופיעה בסיום פרשתנו המצווה לקדש את הבכורות. בעניין זה אומרת התורה: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים". למה התכוונה התורה במילה "מחר"? הלא אם מדובר במחר, 24 שעות אחרי- הרי מה יש לו לבן לשאול והלא היה שם, ואם לא מדובר על מחר הכרונולוגי, מדוע מציינת התורה זאת כך?

עונה על כך רש"י תשובה מעניינת:

"יש מחר עכשיו ויש מחר לאחר זמן". כלומר מחר אינה יחידת זמן המקובלת שאנו חושבים עליה אלא היא מסמלת דורות שיבואו לעתיד לבוא שלא רק שהם רחוקים מבחינת זמן מדור יוצאי מצריים שראו את הניסים בעיניהם, אלא רחוקים תודעתית.

המילה 'מחר' מסמלת כאן דור חדש, שאינו מכיר כלל את הוויית הדור הקודם והוא אפילו חש זרות וניכור להכרתו של הדור הקודם. ומה לגבי ה"מחר" הקרוב יותר שעליו מדבר רש"י- מחר שהוא עכשיו? גם זה כבר מופיע בתורה: מחר יאמרו בניכם לבנינו". שם מסופר, שבתום כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, כאשר שבו בני גד ובני ראובן ובאו ליטול את נחלתם בעבר הירדן, הקימו שם מזבח והסבירו, שהוא נועד לשמש זיכרון לבנים, שעלולים לקום ולשאול: "מה לכם ולה' אלוקי ישראל"

נשים לב שלדור הקרוב יותר שקם יש שאלה מסוג אחד: "מה לכם ולה' אלוקי ישראל"- כלומר יש הכרה בה', יש הבנה שהוא אלוקי ישראל והדור החדש תובע ושואל על מהות הקשר, האם הוא קיים בכלל ומדוע עליהם להאמין בו, לדור הרחוק יותר גם מבחינה כרונולוגית וגם מבחינה תודעתית יש שאלה מסוג אחר: מה זאת? כלומר - מה זה? מהם כל הריטואלים הדתיים המוזרים הללו? מה זה נטילת ידיים? מה אומר הקדיש? למה משמש המקווה ואפילו - מה זה קריאת שמע?

ריחוק הדורות וגזירת הגלויות הרחיקו אותנו כל כך מהמקור שלנו שילדים היום לא יודעים דבר וחצי דבר על מורשת אביהם. אין המדובר על אמונה אלא על ידע, שזהו הדבר הבסיסי והנרכש ביותר.

התורה כבר הכינה אותנו לסיטואציה הזו, ולדורות המוקדמים והמאוחרים יותר וציידה אותנו בתשובה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" כולנו יצאנו משם, כולנו פליטים ומהגרים מבית עבדים שהפכנו להיות לעם. לא יצאנו משם לבד או בזכות עצמנו, יצאנו כי ה' הוציא אותנו משם בחוזק יד (כי אם זה היה תלוי בנו היינו תקועים שם עד עצם היום הזה).

בכך בעצם מובהר שהגורל של כולנו קשור זה בזה ועלינו לחלוק ולשתף את הידע שברשותנו כך שלא יהיה אחד שישאל: מה זאת?

]]>