כל אמא יודעת שהבן שלה מגיע לגיל הבגרות ניצבת בפניה הדילמה לאן לשלוח אותו, כמובן במסגרת החברה או הסביבה בה הילד גדל, וסגנון החינוך שבדרכו חונך.

אגיע ישר לנקודת התלבטות המדוברת ואתייחס לנשות הפלג ירושלמי אתמול בכנס עוצמתי כ- 6000 נשים השתתפו בארוע, והמסר היה ברור וחד : "הזהירות מפני השמד, מפני הגייסים הכחולים"

תחושת האובדן שעברה באותו ערב, ע"י מיטב הרבניות, המורות ואפילו שירת הבנות שהיתה כלכך נוגה ומשרה אוירת התעלות מיוחדת.

ומנגד מתריעה: "זהירות מפני 'הגייס', כי הנה עוד שניה באים לקחת את הבן האהוב שלי לצבא השמד, ומי שמגוייס דינו כירבעם בן נבט". זרקה אותי בבת אחת לתקופות היסטוריות אפורות, בהן הסיפורים על הפריץ הרשע והיהודי הניצב מולו מושפל, זה שאינו מישיר מבט למול פניו העילגות של אדונו, וכלאחר יד נשלח לצינוק 'לחיים טובים ולשלום' - במובן השלילי של המונח.

לא ניתן להתעלם מעוצמתן האדירה של נשים צדקניות, של אמהות שמוסרות את נפשן למען גידול ילדיהן, פן חלילה יתקלקלו ויסתו מהדרך, ואז.. אוי, אז מגיעות זעקות השבר: 'נויישר' או 'גייס' או כל קליפה חיצונית אחרת שגורמת לבנה אהובה להתנתק מאוהלה של תורה.

כמובן, כשנמצאים במעמד שכזה, אלפי נשים שרות בדבקות ומזילות דמעות כמים, אינני יודעת אם זה מהפחד מהגייסים או בשל סחף החברתי המרגש שהיה עוצמתי במיוחד. להיות חלק מחברה בתוך מתחם מלא באמוציות חולפות על במה אחת, ומונגשות בטוב טעם ורגש, אויי הרגש.. לא ניתן להתעלם מכך.

'ומול הכחול הכחול הזה.. נרבה כחול אשר על פני הים' - המשפט הזה נאמר מילה במילה, כל מילה ברורה, חזקה וחדורת מטרה - זהירות מפני 'הגייסים הכחולים' אלו שבאים ולוקחים ומגייסים בכח את מיטב בנינו - לא ניתן שלא להתרגש מקריאה כזו, תחושה של מילות מלחמה וקריאה להגנה אחרונה של חיים וחידלון.

אך מנגד למי שאינו מחובר במאת האחוזים לסיטואציה ולאידיאולוגיה הנשפכת בערב שכזה. יכול לפרש זאת כמעיין סוג של הסתה, כת, או כל דבר סוחף אחר. כמות החרדות שנשים ובנות לוקחות עימן אחרי ערב עוצמתי שכזה - אין לתאר.

היציאה לרחוב - וההתקלות בחייל, או גייס נראית לאחר מעמד שכזה מפחידה. אמנם הדרך והדבקות במטרה ראויה להערצה, הכח, ההתמדה - אבל - הגישה, יכולה לעוות כל סיטואציה טובה למציאות מכוערת ופסולה.

האם ניתן לכמת את עוצמת ההתרגשות הדבקות באמת, את הרגש המהותי לתורתנו הקדושה - בנימי שינאה דקה לחייל כזה או אחר, 'נוישר', 'בויחר' או פשוט 'מגוייס'? זו אינה חלילה ביקורת, או האשמה, פשוט תהייה דקה של מי שנכחה בערב קדוש זה, התרגשה והמסר החד העיב על ההתעלות האגדית? אופוריה קוראים לזה..

]]>