לפני כמה שבועות, אחת החברות היקרות שלי אבדה את ביתה בת השנתיים לנצח. חברה שלי ואני גרות בשני קצוות הארץ, אז לקחתי חופש מהעבודה והלכתי לבקר אותה. מוכרחה להודות, כל הנסיעה הייתי פקעת עצבים מעצם השאלה מה אני הולכת להגיד לה. איך אמצא את המילים לנחם אותה? איך אזהר מלומר את הדברים הלא נכונים? רציתי למצוא את המילים המתאימות והנכונות ביותר, ובמקרה, מהיותי כתבת במקצועי, מילים הם הצד החזק שלי.

אבל מצאתי את עצמי אובדת עצות. עם כל הצער העמוק שחשתי על אובדנה, הרגשתי שאני לא יכולה באמת להזדהות עם הכאב שלה, כשבבית שלי מחכים לי 2 ילדים בריאים ומתוקים. אז איך לכל הרוחות אהיה מסוגלת לנחם אותה? חמושה בפסוקים ובמשפטי נחמה ששיננתי לעצמי, נכנסתי לביתה, ולעולם לא הייתי מצליחה לנחש את חילופי הדברים המחזקים והעוצמתיים שיוחלפו בינינו, רק עם שינוי קטן; המילים באו ממנה, אלי.

ממנה. אלי.

כן. חברה שלי, שהוכיחה לי בנקודה הזאת של חייה שהיא אחד האנשים החזקים ביותר שהכרתי בחיי, אמרה לי משהו שישאר חקוק בליבי לנצח. זו הייתה אמירה כל כך פשוטה, אבל שבכל זאת פגעה בנקודה רגישה עמוק בנשמתי. כשהיא תיארה לי את רצף האירועים שהובילו למותה של בתה, כשניסתה להביע במילים את שברון הלב שלה בשעה שהחזיקה את ביתה המתוקה בבית החולים במהלך הדקות והשעות שלאחר מותה, היא אמרה לי עם דמעות זולגות מעיניה, "את אמא, את יודעת".

את אמא, את יודעת.

המשפט הזה עצר את נשימתי - ואת כל תחושת השאננות שאחזה בי עד אז. כי רק בשלב הזה, עם המשפט הזה, הייתי מסוגלת להתחיל להבין את גודל יגונה. בטח, הייתי שבורה לגמרי גם לפני, המוות קשה בשביל כל אחד. אבל אני מודה שלא באמת הבנתי את התפקיד שלי כחברתה. מבינות? כל הזמן הזה חיפשתי במקומות הלא נכונים אחר הדבר המושלם לומר לה, בזמן שהייתי צריכה לחפש את הדבר הפשוט שמקשר בינינו: אמהות. בעוד שאני לא חוויתי את הכאב שמגיע יחד עם אובדן ילד, אני בהחלט מבינה את השמחה שהיא חוותה פעם כשהחזיקה את ביתה. ולאבד את זה? אין מילים.

מלבד אלו: "אני אמא, אני יודעת."

כשהלכתי עם אימי, שאובחנה לאחרונה כחולה בסרטן השד, אל טיפול ההקרנות שלה, העפתי מבט אל האמא הצעירה שישבה עם בנה הקטן בחדר ההמתנה. הוא היה אולי בן 3 שנים (אם כי קשה לשער בדיוק כי הוא היה כל כך זעיר) וישב מעורסל בזרועותיו של אמו. היא לחשה לו משהו באוזנו. לבי עצר, והדמעות החלו לרדת מעיני למרות שמעולם לא ראיתי אותה לפני כן, למרות שישבתי בחדר ההמתנה אולי 30 שניות, למרות שאמא שלי שישבה לצידי עמדה להכנס לטיפול הקרנות משלה. זה טירוף, חשבתי, אני אפילו לא מכירה את האישה הזאת.

אבל אני אמא, אני יודעת.

וגם אחר כך כשלקחתי ארוחת ערב הביתה במסעדת 'טייק אווי', ואחת העובדות דברה בטלפון בשירותים, זה קרה לי שוב. היא התאמצה נואשות למצוא בייביסיטר לילד שלה בזמן שהיא הייתה במשמרת לילה. היא היתה מבועתת. היא הייתה נסערת. היא הייתה עצבנית. לבי החסיר פעימה נוספת, והדמעות נקוו בעיניי שוב.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אני יודעת, כי אני אמא.

כשחזרתי לביתה של אימי, שבורה על אובדנה של חברה שלי, אמא שלי ניסתה לנחם אותי. היא שאלה אותי אם אני בסדר. אני! היא הייתה באמצע טיפולי הקרנות, אני הייתי צריכה לנחם אותה. ואז הבנתי למה היא כל כך דואגת לי.

היא יודעת, היא אמא.

ובדרך הביתה באוטובוס, היתה שם אמא צעירה שעמדה עם בנה התינוק כמעט כל הנסיעה במשך ארבע וחצי שעות, כי כשהיא ניסתה לשבת, הוא התחיל לבכות. היא נראתה מותשת ומתוסכלת. היא הציצה בשעונה לעתים קרובות, אבל המשיכה להרעיף נשיקות על ראשו הקטן והקירח.

אני יודעת, אני אמא.

אתן מבינות, זה החוט המאחד את כולנו. אמהות עסוקות, אמהות עקרות-בית. אמהות מניקות, אמהות שמאכילות במטרנה, אמהות עשירות, אמהות עניות, אמהות של ילדים חולים, אמהות של ילדים בריאים, אמהות. האהבה המטורפת, עוצרת הנשימה, שאנו חשים כלפי ילדינו היא עמוקה כל כך, לא משנה מי אנחנו.

זאת הסיבה שאנחנו תמיד צריכות לתת תמיכה לכל אמא ואמא. לא רק למי שסובלת מכאב בל יתואר לאחר אובדן ילד, אלא גם לאמא שעוברת תקופה קשה, שהיה לה את אחד מאותם הימים הלא פשוטים האלה. תזדהו איתן, תחבקו אותן, ואם אתן לא מצליחות למצוא את המילים הנכונות, כל מה שאתן באמת צריכות לומר הוא, "אני יודעת, אני אמא."

אבל את בטח כבר יודעת את זה. אחרי הכל, את אמא.

]]>