כשאני מבקשת ממנו משהו והוא עונה לי "לא אוצה" או כשהוא מקשקש שוב על הקיר- אני מנסה לגעור בו ולהגיד לו "זה אסור! " אבל הוא יודע שזה לא באמת, אז הוא צוחק, ואני וצוחקת יחדאתו.
כשהוא מתעורר בלילה אני רצה למיטתו לפגוש אותו ער לכמה דקות, ולא כועסת שהוא קוטע לי את רצף העבודה בפעם המי יודע כמה, או את רצף השינה.
וכשאני יושבת לספר לו "מעשה בחמישה בלונים" עמוד, עמוד. מילה, מילה, אנחנו מגיעים סוף סוף לבלון האחרון שעף גבוה לשמים, והוא מסיים לנפנף במרץ לבלון האדום הדמיוני שהגיע עד התקרה של הסלון, וחוזר מהר לספר ומכריז בקול "אמא אופם" ואני,בלי להיאנח, בלי להתעצבן, עם סבלנות לא מובנת, מדפדפת חזרה לתחילת הספר וחוזרת בדיוק נמרץ על כל הסיפור "עוד פעם" ועוד פעם ועוד פעם, כמה שהוא מבקש.
הוא מעצים אותי כשהוא מצביע עלי בגאווה ומודיע לפעוט שעומד מולנו "זה אמאשילי". הוא ממכר אותי, משכר אותי, אני מאבדת בגללו את החושים ואת העשתונות, הוא ממלא אותי גם כשהוא מרוקן לי את כל הארונות בשיטתיות, או מרוקן לי את כל בקבוקי הסבון מהאמבטיה, הוא מרענן אותי גם כשהוא מתיש אותי בריצות אחריו בכל מקום.
הוא לא הבכור, קדמו לו שלשה אוצרות שאינם נופלים ממנו בכהוא זה גם הם היו ועודם ילדים מרתקים, הם מתוקים חכמים ויפים לא פחות ממנו, אולי אף יותר, הם גם בדיוק כמותו, התחילו ללכת בגיל צעיר מאד, וחלק מהם אף דיברו יותר מוקדם ממנו, הם שובבים לא פחות ממנו, וגם עוזרים לי הרבה יותר, הוא לא מעסיק אותי פחות מהם, אלא רק יותר, הוא ילדון קטנטן ושובב גדול, הוא לא הופך לנו את החיים ליותר מידי קלים ונוחים, כשהוא בבית, אין לו רגע דל, וגם לנו.
אז מה יש בו בילד הזה?
באמת הוא מדהים ומקסים ושובה, אבל מה שיש - זה לא בו, זה לגמרי בי, פשוט למדתי להיות אמא, למדתי להכיל ולקבל, לשמוח איתם ולשמוח בהם, לא להתייאש ולא להישבר, למדתי לסלוח להם, וגם לסלוח לעצמי, למדתי על מה להתעקש ובעיקר ממה להרפות, על מה לכעוס וממה להרגע, למדתי מהו מקומי ומהו תפקידי, למדתי מהי "אמא".
למדתי גם מהו ילד, מה רצונו ושאיפותיו, למדתי שילד יודע להסתפק במועט כשהוא מקבל הרבה אהבה, למדתי שילד שמח עם מכונית על שלט משוכללת אבל הוא יותר שמח מחבילת מדבקות שניתנת לו בחיוך ובחום, מעומק הלב של אמאוכשזה מגיע לו באמת. למדתי שילדים יכולים להוציא את אמא מהדעת רק כשהיא מוכנה לצאת ממנה, למדתי שאפשר וכדאי להפסיק לרחם עליהם, כי יש להם חיים מופלאים וכוחות על אנושיים שהרחמים והחמלה והאמפתיה המיותרת, יכולים רק להחליש או לדכא אותם.
למדתי למשל שיציאה לבילוי, אטרקטיבי ככל שיהיה, שסוחט את כוחותיה של אמא עד כלות, פחות רצוי ומהנה הילד מישיבה נעימה על הספה לצד אמא, בלי לעשות שום דבר מיוחד. למדתי שיותר מכל, חשובה להם הנוכחות שלי, כשהיא נינוחה, יציבה ורגועה. למדתי שילד הוא יצור מושלם, חיובי, שמסוגל להגיע למקומות רחוקים, הרבה מעבר למה שאני משערת, הוא ראוי להערכה ולהערצה, ואפילו אני, אמא, יכולה ללמוד ממנו לא מעט.
הבנתי שיש לי כוח כאמא לתת להעניק לספק ולהעצים, פשוט סתם ככה, בהתנהלות שלי היום יומית, מבלי להרבות במילים ובשיח, מבלי לנאום נאומים חוצבי להבות, למדתי שיש בי את הכוח ללמד אותם, דרך ההתנהלות שלי, מהם החיים ואיך לקדש אותם, בשנות אימהותי למדתי ועודני לומדת את השיעור הגדול ביותר, שאף בית ספר לא יכול ללמד .להיות אמא זהו שיעור שלומדים רק בבית הספר של החיים, במשך הזמן ועם שנות האימהות.
את הבשלות הזו לא ניתן לרכוש באף מקום, ובעד כל הון שבעולם. זוהי בשלות שמכוונת את הקול הפנימי של הלבהאמהי, להקשיב לקול הפנימי של הילד, וזוהי המתנה הגדולה ביותר שכל אחת מאתנו יכולה להשיג, בעד מעט רצון הרבה אהבה ומעל הכל- תפילה.
]]>
