החלטתי השנה להתחיל את ההתארגנות לפורים מוקדם מהרגיל, לפני המבול הגדול, אבל הופתעתי לגלות שגם הפעם כנראה איחרתי את המועד. החנויות הומות אנשים רועשים ומתלבטים, התכונה רבה, הקניות בעיצומן הבלאגן כבר ממש כאן ואפילו תחפושות רבות כבר אזלו מן המלאי, בכל מקום שירים עליזים מתנגנים ברקע, אווירה שאינה משתמעת לשתי פנים, פורים בפתח, משנכנס אדר מרבין בשמחה? הופתעתי מאד להיווכח שלאו דווקא...

השכנה מלמטה כבר שבועיים מקטרת שתעשיית משלוחי המנות השכונתית נעשתה לה לזרא, נמאס לה מכל הטררם שסביב, אין לה זמן מיותר וגם לא כוח, היא הייתה כל כך רוצה לחזור לימים שמשלוח המנות באמת הרבה אהבה ואחווה בין איש לרעהו, אבל היא לא יכולה לשנות את העולם, וממש לא בא לה להיות היחידה שנותנת "סתם משלוח מנות רגיל". באמת ליבי עליה.

השכנה מלמעלה כבר שבועיים מסתובבת מבוהלת שהנה מגיע חודש הלכלוך, היא ממש לא אוהבת את הרעיון שהילדים יחזרו כל יום מהגן עם הפקה חדשה, כמויות של צבע על הפנים שחותמו נשאר עוד ימים רבים אחרי, מיליוני אביזרים שמתפזרים בכל מקום "מה השטויות האלו? פורים לא מספיק? הלכלוך של היום הזה לבד מספיק לי לשנה" - ידידתי היקרה, אף אחד לא צריך להיות אשם שסיימת כבר לעשות פסח בכל הבית, בטח לא הילדים שלך".

דודתי כבר שבועיים מתלוננת שרוחו של חודש אדר מרחפת וניכרת היטב על התלמידות שלה. זהו, אין עם מי לדבר, הבנות עסוקות ביריד, בתחפושת הכיתתית, בתעלולים פורימיים שונים ומשונים, במשחקי "גמד וענק", באווירת שמחה והוללות שאינה מותירה מקום פנוי במוח לקליטת חומר לימודי. דודה יקרה, זוהי מסורת של שנים, חודש אדר הוא תרוץ מצויין וסיבה למסיבה, אנא אל תשברי את המסורת!

החברה מהעבודה כבר שבועיים מתבכיינת שמשנכנס אדר מרבים בהוצאות, היא לא יודעת איך מתחילים את החודש, וזה עוד לפני התחפושות, משלוחי המנות, מתנות לאביונים, יינות, סעודה, "וחכי חכי" היא מנופפת באצבעה, זוהי רק ההתחלה, לא נספיק לנשום, וניפול ישר להוצאות של פסח..."אני לא מזכירה לה שאז יש את החופש הגדול, ואז מגיעים החגים, ואז...היא גם ככה מיואשת לגמרי".

בת דודתי כבר שבועיים מוטרדת מהעובדה שפורים מתקרב והיא עדיין לא מצאה את המתנה האידיאלית לחמות, "מה הסיפור? אני שואלת בתמימות, תאפי עוגה יפה, תוסיפי תבשיל כלשהו לסעודה, חמותך בטוח תשמח מאד" אני מציעה לה רעיון לא מסובך ובעיקר יעיל.

"על מה את מדברת? את לא יודעת שפורים זה חג התחרות הסמויה בין כל הכלות במשפחה שלנו? כל אחת מקריצה רעיונות שונים ומשונים, מתאמצת לעצב משלוח מנות מקורי שמשלב מיני מאכל ומתנה מיוחדת, כשכל התכולה בעלת מכנה משותף ומעוצבת בצורה מיוחדת, אי אפשר לזלזל בזה, אם אני לא מוכרת את נשמתי לעניין, זה עלול לעלות לי ביוקר..." אני מודה שזה באמת נשמע מעייף קצת...

האמא של החבר של הבן שלי, מקללת נמרצות את המנהג לתת סכומי כסף למלמדים של הילדים "מי שמע דבר כזה? על מה ולמה? לא מספיק לתת משלוח מנות מכובד? כל שנה מחדש אני מתפוצצת מהמנהג הזה, מה אני רוטשילד? שדדתי בנק? ובלי עין הרע, אין לי ילד אחד ולא שניים" גברת, אל תצעקי עלי, מבטיחה לך שלא אני המצאתי את המנהג הזה..
הבן שלי כבר שבועיים מקטר שאין לו רעיון למה להתחפש, כל תחפושת שעולה על הפרק, יורדת באופן מידי, תחפושת אחת ילדותית מידי, השנייה מסורבלת, השלישית לא מקורית, הרביעית דומה לתחפושת של שנה שעברה, החמישית כבר לא במודה וכו', וכו', וכו'..

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אני כבר שבועיים מקטרת שאין לי סבלנות לשמוע על התחפושות שלו, די כמה אפשר! שבועיים ימים, כל יום בכל שעות היום בהן אנחנו זה לצד זו, הוא נואם על התחפושת שלו, מתלבט ושואל מציע רעיונות ומפריך אותם "תחשוב לבד, כשיהיה לך רעיון תגיד לי" אני מנסה לקצר תהליכים, אבל הוא בשלו "אמא את חייבת לשבת איתי שנחשוב יחד". הוא שוב מושך אותי לדיון המפרך הזה בפעם המי יודע כמה, ותוצאות אין...

ואם זה לא ממש מספיק, אני גם מקטרת על זה שהבת היחידה שלי הגיעה לגיל של תחפושת הכלה, ואני כמו פתיה מתרוצצת מחנות לחנות לחפש לה את השמלה הלבנה הכי פחות מזעזעת.

"מה אכפת לך? תקני כבר משהו, העיקר שהילדה תשמח" מתחנן בעלי שכבר לא יכול לשאת את הטרטור שסביב השמלונת הזו. אבל לא, אני מרגישה בנוח לייסר את עצמי הרי אם אני לא אתייסר, אני לא אוכל לקלל, אני חייבת להיות כמו כולם...

משנכנס אדר מתרבים כל כך הרבה דברים, שהם לאו דווקא בגדר "שמחה" והדבר היחיד שעובר לי בראש כשאני מסתכלת סביב, זה מה עבר עלינו? אמנם חג הוא פורים הוא חג של "ונהפוכו" חג של בלבול "עד דלא ידע" אבל איך למען ה' הצלחנו להתבלבל עד כדי כך?

]]>