יום שישי זו אחת הכותרות הפחות נעימות שלי במהלך השבוע, תירוצים יש לי בלי סוף, כמו למשל התירוץ בדמות הידיד התורן שלי של ימי שישי: כל עוד ילדי הקטן לא נכנס למסגרת של גן עירייה, אני נעזרת בו בהכנות לשבת, יחד אנחנו מבשלים, אופים חלות, אני מארגנת את החדרים והוא עובר אחרי ונותן לחדר את ה-טאצ' שלו, אח"כ הוא הולך לישון ואז יש לי שעה של חסד לתקן את כל מה שעוות בינתיים, עדיין לא החלטתי אם קוראים לתופעה הזו "אימהות במיטבה" או "עצת היצר" של יום שישי, כך או כך, זו המציאות וזהו התירוץ אז נא לא לבוא אלי בטענות.
בשעת הצהרים אני מלאה בעבודה עד מעל הראש וגם מלאה במצב רוח, מה הבעיה? יש עוד זמן! ואז החבורה חוזרת הביתה במלוא הדרה, מעילים נזרקים לכל עבר, תיקים ותיקיות משמשים בערבוביא, נשפכות התכולות, נעלים מתגלגלות, ילדים צועקים, או צוחקים, ואנא אני באה, אני עוברת בין הניצים ומנסה להשליט סדר, השעון מתקתק, השטן מתכונן, ושבת מתקרבת...
ואז הם רעבים, ואז מקלחות, ואז אני גם נזכרת שכשהקטן התעורר משנת הצהרים הייתי באמצע הכנת הקינוח, חייבים לסיים. עוד קערה נזרקת לכיור וגם מרית מגומי, ואז צריך להכניס את העוף לתנור וכמובן בכיור יש ערמה של כלים, וגם הרצפה לא מי יודע מה אפילו שביום חמישי המנקה עשה עבודה מושלמת, ופתאום אני נזכרת שיש עוד מכונה שממתינה לתליה, ואז אני כבר ממש כועסת, והשטן צוחק ובעלי לחוץ והילדים מנדנדים והשעון דוחק...
אפילו כשאנחנו נוסעים לשבת המצב לא שונה בהרבה, זוהי פשוט אותה הגברת בשינוי האדרת. ההיסטריה אמנם עוברת לשעה אחרת, אבל היא חיה קיימת נושמת ובועטת, ותמיד בסוף הם מחכים לי באוטו חסרי סבלנות כשאני עדיין עם המטאטא בסלון, הרי אי אפשר להשאיר את הבית ככה.. וכשאני מתרווחת לי סוף סוף במושב הקדמי בנשימה כבידה ועמוקה, אני לא מעיזה להעיף מבט לעבר היושב במושב שלצדי, זה בסדר, אני יודעת שאני לא בסדר.
אז אני מישירה מבט לשמשה הקדמית, מתרכזת בדממה בשיירת המכוניות שלפנינו, ואנחנו יוצאים בדהרה לדרך, השעון והרכב עושים ביניהם תחרות מטורפת והרכב שלנו עובר כמעט למצב המראה, אמא שלי, מלכת הסדר והארגון, הדייקנית הכרונית שאף פעם לא מבינה איך יצאתי ממנה, מתקשרת לשאול אם כבר לרדת לעזור לנו להעלות את הציוד, אני טיפה משקרת ואומרת לה שאנחנו ממש קרובים אבל זה ייקח עוד כמה דקות, ברור שיש לי היתר לשקר כי אם היא תדע את האמת היא תהיה בסיכון גבוה להתקף לב, זה עניין של פיקוח נפש. וכל פעם מחדש אני מופתעת שבכל זאת הצלחנו להגיע להורים לפני כניסת השבת, ועוד בשלום.
ואז סתם ככה מידי פעם, בשיחת ליל שבת נינוחה אנחנו מנסים להגיע למסקנות, מה גרם ליום שישי שוב להראות ככה? אולי כשהיום כל כך קצר צריך לוותר על הכביסות? אולי את האפייה אפשר להקדים ליום רביעי? וכך מפעם לפעם אנחנו מחליטים על מתכונת יום שישי חדשה ומשופרת. וכששבת אחת אני מגיעה לנרות בהליכה (ולא בריצה) בעלי ואני מחייכים אחד אל השני חיוך של ניצחון "זהו, פיצחנו את חידת יום השישי" אבל זוהי שמחה זמנית וחסרת עמוד שדרה, ביום שישי שאחרי, הכל חוזר להיות בדיוק אותו דבר.
ואני יודעת שביום ראשון, כשאני עדיין אהיה בסיוטים מיום שישי האחרון, אני אפגוש את החברה המעצבנת הזו שתספר לי שביום שישי בבוקר היא יצאה עם בעלה, אח"כ ניקתה את הבית ועוד הספיקה לנוח בצהרים, ולא, היא לא הדליקה נרות במוצאי שבת.
ובכל ליל שבת, מייד לאחר הדלקת הנרות, אני מתיישבת בהקלה ומריצה במוחי את כל מה שעשיתי בשעה האחרונה שקדמה לכניסת השבת, ומסרבת להאמין, אני מספיקה בשעה הזו פי שלש ממה שהספקתי בשבע השעות שקדמו לה, וכשאני שואלת את עצמי "מה אכפת לך להעביר את השעה המאסיבית הזו לאחד בצהרים ולהיכנס לשבת כמו בן אדם?"
אין לי כל תשובה, וכשאני שואלת את עצמי "איך בשבוע שעבר הספקת להתחיל ביום חמישי בלילה לבשל, להכין שבת מטורפת לכבוד האורחים שהזמנת לשבת, ועוד לקפוץ לחנוכת הבית אצל הגיס, שתזמן את האירוע ליום שישי בשעה שלוש בצהרים (כן- כן, אמיתי לגמרי, זה קורה במשפחות הכי טובות..) כשאת, הבית וכל המשפחה מוכנים פיקס לשבת, ומחר כשכמעט לא יהיה לך מה לעשות, ב-6 עדיין תרוצי סביב עצמך עם סמרטוט ביד לבושה בבגדי יום חול, איך? "וגם על השאלה הזו כמובן לא תהיה לי תשובה, אז אם היה אפשר לקבל שבת ב-1 בצהרים, מבחינתי זה היה מושלם, כך פחות או יותר נראה יום שישי אצלי בבית, מה זה משנה כמה ארוך היום, אין כל משמעות לעובדה שזה חורף או קיץ, זה גם לא משנה אם שבת ב-10 בבוקר או ב 8 בערב, ככה זה, זו אני, ואלו ימי השישי שלי, אז אני יושבת לי עכשיו, ביום חמישי בלילה, מול המחשב, ואני יודעת בוודאות שהשעה הזו שתינתן לי במתנה מחר, ביום שישי הקרוב, תעלם ותתפוגג לי בין האצבעות, כמו האדים שעולים מסיר המרק שכבר עומד על האש עכשיו, כמה חבל...
]]>
