אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה (לח', כא')

פרשת פקודי נפתחת בפסוק "אלה פקודי המשכן", ובהמשך מופיע דיווח על כמויות הזהב, הכסף והנחושת שנאספו לצורך עבודת המשכן, ועל השימושים שנעשו בהן. מפרשים מסבירים, שמשה רבנו ראה צורך למסור דין-וחשבון מפורט של כל הנדבות שעברו תחת ידיו, ובכך להורות לגבאי-הצדקה את חובתם להיות נקיים מה' ומישראל כלומר להוכיח כי כל התרומות הגיעו ליעדם המקורי ולא חס וחלילה שימשו לדברים שאינם ראויים. כמה רחוק הדבר מהמנהיגים הנוכחיים שלנו? בהמשך מחדד רש"י כי הדיווח לא כלל את כל החומרים שהוקדשו למשכן אלא דיווח חלקי בלבד.

רש"י אומר, שכאן "נמנו כל משקלי נדבת המשכן". כלומר, אין כאן יומרה להגיש דוח מפורט של כל הנדבות ושימושיהן, אלא לפרט את משקל הנדבות העיקריות שניתנו למשכן. מדוע הכמויות נמנו במשקלים דווקא ולא בערך נקוב או במחירם בשוק?

מסבירה תורת החסידות כי יש ערך מיוחד דווקא בציון ה"משקל" של התרומה או הנדבה ולא בערך הכספי שלה, כי לכל דבר יש משקל. המשקל הוא לא רק התועלת של הנדבה אלא הערך הסגולי שלה. הנותן, כוונותיו, הצטרפות כל התרומות לבניית המשכן, הרצון הכן של בני ישראל לתרום ונסות לכפר על חטא העגל עד כדי כך שהעמיסו תרומות עד בלי די ובשלב מסוים משה היה צריך לעצור אותם- לכל דבר כזה יש משקל ומשקל רב.

הלימוד מכך עבורנו הוא היחס שאנו מעניקים למעשינו. לפעמים נראה לנו כי מעשה אחד קטן הוא שולי, חסר ערך פעוט ואין לו כל השפעה על המציאות. למעשה זה הפוך. הרבי מסביר כי כל מעשה קטן מקרב אותנו לגאולה האמיתית והשלימה ואין לדעת איזה מעשה יהיה ה"מכה בפטיש" כלומר, המסמר הארון בארון הגלות. כך מעודדת התורה ומפיחה בנו תקווה לגבי מעשינו ופעולותינו והופכת אותנו לגורם משמעותי בהבאת הגאולה, לכל מעשה יש משקל!

]]>