ובכן סעיד אבולעפיה, בנו של אחמד, הבכור שבאחים, שקבל את הנהלת המאפיה, מספר את הסיפור כדלהלן:
לפני כ-50 שנה התגורר בשכנות למאפייה יהודי בשם רבי שלמה זלמן שטאובר, שהיה בעל מפעל ליצור נעלים, בכל שנה, עם כניסתו של חג הפסח, היה ליבו של ר' שלמה זלמן נחמץ למראה התורים הארוכים המשתרכים במאפיה, כשרבים מהקונים, הינם יהודים המתגוררים בשכנות למאפיה.
שנה אחת, החליט ר' שלמה זלמן לעשות מעשה, בערב פסח הוא ניגש לסעיד אבולעפיה, הבעלים של המאפייה (סבו של סעיד הנוכחי) ושאל אותו כמה רווח יש לו משבוע המכירה של פסח, סעיד חישב במהירות ונקב בסכום כלשהו, מייד הוציא ר' שלמה זלמן שטר הסכם בו כתב שהוא מתחייב לשם לסעיד את הסכום המלא בתנאי שסעיד יסגור את המאפיה בימי הפסח. וכך היה, מידי שנה בערב פסח היה מגיע ר' שלמה זלמן למאפיה, משלם לסעיד את הסכום עבור שבוע עבודה, וסעיד היה סוגר את המאפיה.
במשך 5 שנים היה סעיד נהנה מימי החופש שנתנו לו חינם אין כסף, הוא היה מטייל בימים הללו או משפץ את המאפייה. עד שבשנה השישית הקדים סעיד את ר' שלמה זלמן, ניגש אליו ואמר לו שמאותה שנה שהוא סוגר את המאפייה בפסח יש לו ברכה מיוחדת והוא מרוויח במהלך השנה פי כמה ממה שהיה רגיל, ולכן אינו צריך עוד לקבל את כספו של ר' שלמה זלמן, אבל הוא ימשיך כמובן לסגור את המאפיה בפסח, ומאז ועד עצם היום הזה בכל שנה בימות הפסח סגורה המאפיה ונעולה על סורג ובריח, ומי שאינו מאמין לסיפור, יכול להיכנס לסעיד באחד מימות החול, ולבקש ממנו שיראה לו את השטר ההוא שנחתם בין סבו לבין ר' שלמה זלמן, עליו הוא שומר כאוצר יקר.
]]>
