אימהות נאנחות ומסבירות: "לא ללילה הזה התפללתי. מה זה הבלגן הזה? חשבתי שאני הולכת לקראת ליל סדר רגוע, שקט, נקי ומלא בדברי הגדה ושירה ומה התברר לי? לא סדר ולא ליל סדר, הלילה הפך ללילה שלם של בלגן, לכלוך, מריבות בין הילדים ושירה מיותמת של אבא עם סיוע דל מצד בני המשפחה".
כן, כל הורה במילותיו שלו זוכר את ליל הסדר, אפילו שעברו מאז שבועיים ימים ויותר, אפילו שלאחריו הספיקו בני המשפחה להירגע, לצאת יחד לטיולים, לבקר אצל סבתא, לארח בני דודים ואפילו לשיר יחד בשלושה קולות את השיר 'ריבון העולמים ידעתי ידעתי' שהם הכי אוהבים.
ככל שהצפייה לקראת היום המיוחל היא כמו לקראת אירוע גדול, נשגב ומלא הוד - כך גודל האכזבה. אבל מה לעשות? בגלל שעלולה לבוא האכזבה לכן לא לצפות? יש הבדל בין צפייה למשהו ורצון לכך שיצליח, לבין עריכת משא ומתן ביננו לבין אותו דבר, "אם לא תחזיר לי כפי שהתכוננתי לך, אני מבטיחה שלא אהיה נחמדה, שאשקע במרה שחורה ושאצטער כל ימי חול המועד מבלי יכולת לשמוח בחג".
כולנו מכירות את זה, שהבית נקי ומוכן כבר לחג ואז שבים הילדים משריפת חמץ. תוך רגע קט הקירות הלבנים מקבלים טביעת אצבעות של ידיים מפויחות, הרצפה מלווה בעקבות בוציות וחדר האמבטיה שוקק בלגן של בגדים מלוכלכים, וזאת לאחר שכל התכולה שבגיגית הכבסים חוסלה סוף סוף...
זה ממשיך בריח השריפה שחודר לבית ולא רוצה לעזוב, זה מוביל לארוחת צהריים במטבח הפסחי, כשאסור לאכול חמץ וגם לא מצה אז מה כן? וכולם נשארים רעבים ומתלוננים, ובנוסף לכך לא לכולם מתחשק ללכת לנוח.
ולבסוף מגיע ליל הסדר שכל כך חיכינו לו, אבל הקטנים רעבים, והאחרים מוצאים מיד על מה לריב או על מה ללגלג, למשל על בן ה-10 שמנסה לחקות את אבא בקידוש ולא מצליח, או על בן ה- 5 ששר מה נשתנה ומתבלבל בקטעים.
כשיוצאים כולם ליטול ידיים - הכיור נהפך לבריכה, ובנטילה השנייה הרצפה שתחת הכיור מוכתמת מדריכת הרגליים, היין שבכוסית נשפך על המפה החדשה והכוסות החד פעמיות הדקות מתהפכות בפעם המי יודע כמה...
כאן גם אימא שהצליחה להישאר קודם שאננה, כבר לא מצליחה והיא מעירה ומענישה וליל הסדר המיוחל הופך בלי כל בעיה ללילה שכולו רע. המושג בני חורין רחוק מההורים הללו כרחוק מזרח ממערב.
כדי שלא להגיע לזמנים כאלו, אני מציעה להורים, לצפות ולייחל לכל טוב. לבית נקי ללא רבב, להילה של אור ולשירה שתישמע למרחקים, כי יש משהו יפה ומיוחד בחלומות הללו שאנו חולמים ורואים בעיני רוחנו, אבל לדעת שזה לא יקרה. לא יקרה אם לא נזכור שיש יופי גם בטביעות האצבעות, בפסיעות ובעקבות, בשפיכת הכוס על המפה ובקריעת (כן, זו לא טעות) ההגדה על ידי הבן הקטן שלא מבין על מה המהומה. יש יופי בבכי של העייף ובנדנוד של הרעב, בבלגן שבסדר ובסדר שבתוך הבלגן, בשירה הבלתי מדויקת ובסולו של אבא כשכולם כבר נרדמים ליד השולחן ולאף אחד לא הולך לשיר כהלכה.
זה היופי של החיים שלנו, של חיי המשפחה, לא הכול ורוד ולא הכול כפי שתכננו, לא הכול זוהר ולא הכול מדויק, לא הכול שקט ולא הכול רגוע, בעוד עשר שנים, הכול ייראה אחרת ובעוד עשרים שנה אחרת לחלוטין, בואו נראה את היופי שבלילה הזה, בואו נמצא את החן שבו, בואו נבנה לעצמנו את מושג בני החורין שלנו.
]]>
