את נזהרת שלא ליישר עמו מבט להעביר את הכאב ביניכם. מזווית העין את קוראת בעיניו עצבות, ציפייה, חוסר אונים, זעקה חסרת קול, עשו משהו, צלצלו לשדכנים או לחברים תבררו... אבל מה לא עשיתם? את מדברת איתו כאילו הכל בסדר, כשיודעים ששום דבר לא בסדר, הבחור הזה היה צריך להתחתן ומזמן.
ואם העניין מטרידך ביום, בלילה הוא מטריד שבעתיים, ללילה יש את היכולת להעצים בעיות ולהשחירם, מפחיד למדי, את מנסה להירדם עינייך ממאנות להיעצם, המחשבות מטרידות, מה לא בסדר איתו, איתנו, למה הצעות אינן מגיעות, ואלה שמגיעות יורדות, מדוע כשהוא נפגש הבחורות לא מתלהבות, וכאשר אחת כבר מסכימה לפגישה נוספת הוא מחליט לענות בשלילה, למה ולמה ומה?
הדאגה משפיעה על כל ההתנהלות בחיי היום יום, את קמה מודאגת והולכת לישון מודאגת ושואלת בפעם המיליון את בן הזוג "...מה יהיה עם מוישי, ציפי, רותי, יוסי תראה זה כבר לא מצחיק, אני לא ישנה בלילה, צריך לעשות משהו, מה נעשה?".
עד כאן המונולוג המוכר לרבות מכן, אך עליכן לדעת דבר חשוב ביותר בשידוכים אין מקום לדאגה, הדאגה כל כך מיותרת. פשוט כך. יש תחומים שאולי מתאים לדאוג, ילד יורד מהפסים ל"ע, ענייני בריאות ל"ע אולי אפילו פרנסה מקרטעת, אבל בענייני שידוכים אין מה לדאוג, כולם אומרים זאת תמיד כחכמה לאחר מעשה, לאחר שהילד התארס.
אך יש לדעת זאת עכשיו כשעדיין ממתינים. זו מסקנה חד משמעית, מובא במדרש שמטרוניתא שאלה את רבי יוסי בר חלפתא מה עושה הקב"ה אחרי בריאת העולם וענו לה החכמים, שהקב"ה מזווג זיווגים, כלומר עלינו לדעת שהקב"ה מטפל בעניין, העניין בטיפול! ואם השדכן הטוב ביותר בעולם שהוא כל יכול מטפל בזיווג של הבן שלך, אז דאגה מניין?
צריך רק דבר אחד סבלנות, בדיוק כמו שאת ממתינה בתחנה לאוטובוס, את לא דואגת ולא חוששת, כי את יודעת שאוטובוס יגיע מתי שהוא, את מבינה בשכלך שלא שייך לדאוג כאן. אפשר כמובן לומר תהילים בזמן ההמתנה, אבל לא לדאוג, כמו אשה המצפה ללידה, ולא יודעת מתי תאריך הלידה, מדוע שתדאג בחודש השביעי או השמיני שהיא עדיין לא יולדת, כי ברור לה שעליה להמתין עד הלידה, ואין להקדימה ולו ביום, היא יודעת שההמתנה כאן טובה, יש תאריך מדויק ללידה ורק אז טוב שהילד יוולד, אותו הדבר בדיוק בשידוך, יש לכל ילד תאריך מדויק שבו יתארס ולא יעזור כלום. יש להתפלל בהחלט, שד' יתן כוח להמתין בסבלנות (אבל גם בעניין התפילה לא להשתגע). הסבלנות היא שם המשחק, אמנם במילה סבלנות מונח גם השורש סבל, יש קצת סבל בסבלנות ובהמתנה, אבל לא יותר מכך.
בואו נהיה חכמים לפני מעשה, ברור שדקה אחרי שהילד יתארס נגיד לכל אלה שעדיין ממתינים "אל תדאגו, שידוך זה משמים, רואים ניסים, הכל בהשגחה, לא יאמן איך ד' מסדר לכל אחד בדיוק מה שמתאים לו וכו' וכו', בואו נאמר את המשפטים הנכונים האלה כשעדיין הילד מסתובב בבית ושום אור לא נראה באופק. כי זה בדיוק כך, ואם תאמרו מי מבטיח לי? עובדה, הנה הבן של השכנים כבר בן שלושים ואחד, והבת של הדודה בת עשרים ושמונה ולא רואים חופה באופק, נענה, ראשית, זה המזל הפרטי שלהם, שלא מדבק. והם גם יתחתנו אם ירצו.
שנית הסטטיסטיקה אומרת שבציבור החרדי, רק בודדים ביותר לא מתחתנים, וזה בדרך כלל עם סיבות טובות... הרוב המוחץ מקים בית בעזרת השם, ואחרי שיש ילדים מי בכלל זוכר מתי זה קרה. אז חבר'ה, אנא בלי לחץ ובלי דאגה, החלו כבר ללמוד לשנן את המשפטים (הנ"ל) שבוודאי תאמרו לכל אלה שיאחלו לכם מזל טוב.
]]>
