אני לא בטוחה מה מעורר בי יותר כעס, המוכרת בקניון שאומרת לי בערב יום השואה "סליחה, תזדרזי! סוגרים מוקדם היום", או מצלמה שנשלפת ברגע הצפירה ומנסה לאתר אותי ושכמותי עושים עם הרגל תנועה אחת מיותרת.

מה שבטוח, יום השואה הוא לא יום אחד בלבד. סבי וסבתי עליהם השלום שהגיעו מגיא ההריגה עם מספר על זרועם המצולקת, והיחס המשפיל שקיבלה אימי במשרדי העירייה בוורשה כאשר כדור שני לניצולי שואה, בחרה "לחגוג" עם ילדיה יום הולדת עגול בבית החיים היהודי בלודז' ולהוציא שם תעודת לידה, מזכירים לי לכל אורך השנה את השואה האיומה.

אני לא צריכה יום אחד שיזכיר לי מה היה שם, מי נשאר ומי ניצל. סיפורי הגבורה מהבית התמקדו יותר בהתעקשות לא להכניס לפה בשר סוסים ולמסור את הנפש על צניעות וקדושת הגוף. לשמוע את אימא מספרת שוב ושוב לכל מי שרק רוצה לשמוע שאביה, סבא שלי, היה חוזר בכל ליל שבת על המנטרה "מי האמין שאני אזכה ליטול ידיים על חלה שלמה?", הוא זיכרון תמידי שלעולם אינו מרפה.

יום השואה של היהדות החרדית מתחיל את "תשעת הימים" שמסתיימים ביום העצמאות. וכן, גם אני שמעתי כבר מיליון פעם את השאלת המהדהדת "היכן היה אלוקים בשואה?" שסייעה ליהודים רבים לפרוק עול מלכות שמים לא עלינו ולא עליכן, וקיבלה כבר מזמן את התשובה בפיסוק שונה ואתנחתא אחרי החלק הראשון של השאלה: "היכן היה אלוקים??? בשואה!!!".

אל תטרחו. גדולי הדור לא ימצאו לכן הסבר לשואה מהסיבה הפשוטה כי זה לא התפקיד של הברואים להצדיק את הנהגתו של ה' יתברך ולמצוא הסברים. כי לא מחשבותיי מחשבותיכם. רק על ידי קיום תורה ומצוות והבאת העולם לגאולה האמיתית והשלמה שאין אחריה גלות, נקבל תשובות לשאלות שלנו. או נגלה שהן כלל לא שאלות.

השואה תיוותר ללא הסבר אבל היא מלמדת אותנו לא להסתמך על מוסריות שמבוססת על שכל אנושי. הגרמנים, שייצגו את הקדמה והנאורות, חתומים על הזוועה הגדולה ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית. השואה היא ההוכחה לכך שמוסריות יכולה להתקיים רק אם היא מבוססת על חוכמתו של הקב"ה.
---
יחד עם זה קשה להבין את אלה שמתעקשים להדגיש שימי השואה הזיכרון אינם נוגעים לנו. זה מיותר. זה מזיק וזה לא משכנע אף אחד. נכון, ההתעקשות הציונית לקבוע את הימים הללו בניגוד להלכה שמגדירה את ימי חודש ניסן כימים בהם לא אומרים תחנון, מקוממת. אבל מה נועיל אם נרמוס את ימי הזיכרון של המדינה בחוסר התחשבות ורגישות?

זה בדיוק כמו להגיד למישהו שיד שמאל שלו נחבלה, "עזוב אותך, תוותר על היד, אתה לא צריך אותה". ברור לגמרי שצריך להיות אטום וסתום כדי להתנהג כך. אלה הם אחים שלנו. הם חלק מהגוף היהודי, הם בני אברהם, יצחק ויעקב. ואם הם קיבלו על עצמם אבלות בימים הללו, מתאים יותר שנשתוק. שלא נצעק בקולי קולות. שנתחשב באבל שלהם ונגלה כלפיהם רגישות.

ימי הזיכרון הללו נטועים כל-כך חזק בהוויה הישראלית ואין שום מצווה להתגרות בחברה הישראלית דווקא בימים האלה, יש מספיק ימים בשנה למי שמחפש להפגין את קנאותו.
---
למעלה משני עשורים אני מתעמלת חרדית כמעט יחידה בחדר כושר שכולו נשים שאינן שומרות תורה ומצוות. אני לא מכירה את מנהגן בימי האבל של "החרדים". לא הגעתי אף פעם בתשעה באב או בי"ז בתמוז, אבל עצם העובדה שהסטודיו פתוח בתאריכים הללו וסגור בערב יום הזיכרון, מקוממת אותי. אולי אם הייתי באה, הן היו מתחשבות בי ומכבות את המוסיקה שכן אני בצום, באבל.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

גם השנה החלטתי לא להתרעם על יום אבל לאומי בחודש של ניסי ניסים, על מוזיקת אבלים חרישית במהלך השיעור. בחודש ניסן אנחנו לא עולים לקברי היקרים לנו. אין גם עניין להתריע על ה"חג" שנקבע דווקא לאייר, דווקא בימי הספירה.

מצד שני אני לא חייבת לתת דין וחשבון על התוועדות חסידית שאני מוזמנת אליה היום כדי לדבר על כ"ח ניסן. יום שכולו כוח ועוצמה יהודית נשית. אני מרשה לעצמי לעמוד מול כיתת בנות סמינר ולדבר איתן על משיח וגאולה, על עוצמה נשית על היכולות שלנו כיחידות וכפרטים להוביל מהלך מנצח.

זה הניצחון שלי על הנאצים ולהבדיל על מייסדי המדינה שביקשו לייצר לנו עם ככל העמים ולרופף את הקשר של עם ישראל לאלוקיו. ותיכף ומייד ממש ייהפכו ימי הספירה והאבל לימי שמחה בביאת גואל צדק ואז כולנו – כל עם ישראל - נחגוג את אותם חגים... ולא יהיה צורך בימי זיכרון ואבל.

---
הכותבת היא בעלת 'הבחירה שלי', מרצה, מנחת אירועים, יועצת עסקית ושדרנית רדיו | לתגובות:

Mirisch1@gmail.com

http://www.miri-mychoice.co.il/

]]>