המסורת המשפחתית יודעת לספר שהוריה נרצחו שם לנגד עיניה, והיא נותרה ילדה קטנה בודדה, לבדה בתופת, חלק משמעותי משנות המלחמה היא התייסרה במחנה ההשמדה אושוויץ, כך אבי טוען בידיעה ממקור מידע כלשהו, מה עשתה? כיצד נצלה? ניסינו לברר לא פעם, אבל היא שותקת, תמיד היא שותקת.

את החבישה הצחורה שעוטפת את זרועה הימנית היא מסבירה כ "פצע" לנכד או הנין התורן שמעז לשאול אותה בתמימות "מה קרה לך ביד", אבל כולנו יודעים בוודאות שפצע כל כך עתיק, בן 70 שנה או יותר, הוא כבר פצע של הנפש, והחבישה היא רק ניסיון נואש לטשטש אותו, את מה שחרט בלב המספר ההוא שנצרב על הזרוע הנטויה שלה, בכתובת האש.

לאחר שנות האימה היא הגיעה לארץ עם אחותה הגדולה, שגם היא כבר איננה בין החיים, הן הותירו שם בתופת את משפחתן הענפה, שאיש לא יודע דבר אודותיה, מלבד גבב של פרטים שחוברים לפאזל של משפחה יהודייה מפוארת, שנכחדה ואבדה, כמו רוב המשפחות באותה עיירה, באותה מדינה, באותה יבשת.

היא שמרה ושומרת בקנאות איתנה על שרידי המנהגים אותם היא זוכרת בזיכרון עמום, זיכרון של ילדה בת ארבע או חמש שנים. ובכל שנה מחדש היא מבררת בעדינות אם יש אי מי מצאצאיה שמפר את המסורת שהנחילה, וחלילה "אוכל שרויה בפסח", אחד מהזיכרונות הבודדים שנצרבו בליבה ע"י אש המוקד, על הזיכרון ההוא היא שומרת מכל משמר.

היא שומרת על צלם אנוש בשיא תפארתו, אולי כמשקל נגד השנים שהוא כמעט אבד לה. היא מקפידה לקבל את פנינו הנכדים שקופצים לביקור קצר, כשהיא לבושה בקפידה, חבושה בפאה ונעליים כבודות לרגליה, את השולחן העתיק בסלון המצוחצח שלה, היא עורכת יחד עם סבא בטוב טעם, בכיבוד עשיר, אשר לא יושלך ממנו אף פרור אכיל אחד קטן אל פח האשפה, היא גם לא נותנת לנו להרגיש אף לא ברמז קל, שכבר לא פשוטה לה המלאכה של נשיאת הבקבוקים מהמקרר לשולחן, באותה מידה שהיא משתדלת להסתיר מאתנו את העובדה שחלק מן המאפים כבר אינם מעשי ידיה, היא לעולם לא תהא מנוצחת, היא תמשיך להיאבק באותות החולשה עד יומה האחרון.

על אף גילם השואף לגבהים, הם מקפידים להופיע יחד בשעה המדויקת בכל שמחה ושמחה במשפחה, לשם כך הם נוסעים בשעות לא שעות, מצפון הארץ ועד לדרומה, כדי לראות עין בעין את חזון אחרי הימים הפרטי שלהם, כשעוד נכד שבא בברית נישואין, עוד נין שנכנס לבריתו של אברהם אבינו או נכנס לעול מצוות ,אולי כנגד השנים האכזריות עמוסות רוע וכאב בהם לא היה לה ניצוץ של שמחה, אולי כנקמה אכזרית לצוררים ההם, הוכחה ניצחת לכתוב "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

היא נוצרת בקרבה את סוד חייה, סוד שאיש מאתנו לא יודע ואולי גם לא ידע. היא שותקת שתיקה כבדה, חובשת את מסכת הרשמיות הנצחית שלה, ומעדיפה להתעניין בחיינו המלבלבים, בטרם נתעניין אנו בחייה הנסתרים. זוהי סבתי, אמו של אבי, היא עדות חיה לשרידי השואה האיומה, עדות למציאות הבלתי נתפסת שלא ניתנת להבנה בשכל אנוש, כיצד אוד מוצל מאש, שרד, השתקם, והקים אימפריית צאצאים ענפה, בגוף רצוץ, ובנפש מרוסקת, רק בכוח המאבק, בשם הניצחון, ובעבור שיהא זכר ושארית לכל אלו שנכחדו בתופת ההיא, ובלע אותם המוות לנצח.

]]>