לא לוותר על הנושרים שלנו / סיפור חייה של חיה פולק

ההרצאות שלך מבוססות על סיפור חייך, באילו נושאים את עוסקת?

ההרצאות שלי מיועדות לאמהות, נשות חינוך ולבנות הנוער עצמן ועוסקות בנושאים של הכלה וקבלת השוני בבני נוער שמתמודדים עם קושי. לצערי, או לשמחתי, נחשפתי במהלך החיים שלי באופן אישי לכמה נושאים מאוד מהותיים ומשמעותיים לכל אדם חרדי. נושאים שבמגזרים מסויימים נחשבים ככאלו שהשתיקה יפה להם, אבל הם בוערים בנו, במיוחד בשנים האחרונות, ואני יודעת שאנשים מחפשים תשובות ומודה לקב"ה על שאני יכולה לתת להם לפחות חלק מהן.

יש לך קשר אישי לנושא הזה?

בהחלט. כבר בגיל 14 מצאתי את עצמי מתמודדת עם הקשיים הללו של נערה שלא יודעת מי היא, לאן היא שייכת ומה היא רוצה מהחיים, או החיים רוצים ממנה.

איך נערה בת 14 לא אמורה להרגיש שייכת לבית ממנו היא באה ובו היא מתגוררת?

קודם כל, זה לא מדוייק, הרבה נערות בגיל הזה לא מרגישות שייכות, הן משתדלות להסתיר את זה כי בחברה שלנו הדרך היחידה להתמודד עם נערה שמנסה לברוח היא להחזיק אותה חזק יותר, וזה רק מעצים את הקושי. במקרה האישי שלי, לא היה לי בית אליו הייתי שייכת. הסתובבתי בין בתים והייתי במצב בו בימים מסויימים לא הייתי בטוחה היכן אשן בלילה.

איך קורה דבר כזה?

כשהייתי בת 4 אמא שלי היקרה והמדהימה נפצעה בפיגוע ונכנסה למצב של חוסר הכרה. אבא שלי לא היה בתמונה ואני נלקחתי למשפחה אומנת.

לא היו קרובי משפחה שיכלו לעזור?

הייתה לי דודה שרצתה לאמץ אותי אבל לא היה מי שיאשר את האימוץ, ואף אחד לא ידע מה יקרה עם אמא שלי ואם המצב שלה זמני או קבוע ולכן מצאתי את עצמי במשפחה אומנת. כבר בגיל הזה השגרה שלי התערערה ונעלמה.
היום, ממרומי גילי ונסיון החיים שלי אני יודעת ששגרה ותחושת ביטחון הם שני הדברים שיכולים לעזור לכל ילד להתגבר על קשיים. ברגע שהם אינם הכל נפרץ.

בגיל 5 אמא שלי התעוררה מהקומה ואני חזרתי הביתה, לתקופה קצרה מאוד היות והיא שוב התמוטטה. מאז מצאתי את עצמי עוברת ממשפחה אומנת אחת לשניה, בלי סדר יום, בלי מקום קבוע לחזור אליו. בכל בוקר הייתי פוקחת עיניים במיטה זרה ושואלת את עצמי אם גם היום יעבירו אותי הלאה. לפעמים הרגשתי כמו חבילה נטושה, כזו שאף אחד לא רוצה ולא צריך בה והיא עוברת מיד ליד ללא מטרה וללא תכלית.

ולא הצליחו למצוא עבורך משפחה אומנת קבועה?

את מכירה את האמרה הזו על ילדים שמסתגלים מהר? אל תאמיני לזה. ילדים לא מסתגלים מהר. בגלל התקציבים של המדינה הועברתי ממשפחה אומנת אחת וכשהתקשיתי להסתגל למשפחה החדשה, מצאתי את עצמי מועברת שוב. לא הייתי מה שהם ציפו לו אז הם ויתרו עלי.

אני מודה, לא הייתי ילדה קלה, נשאתי איתי צלקות רבות בגיל צעיר מאוד, ונזקקתי לאנשים שיבינו אותי, שיאהבו ויתמכו ויחבקו ויתנו לי את ההרגשה שאני לא לבד, שאני שייכת, שיש לי משהו להיאחז בו. לצערי זה לא קרה עבורי וכך זה המשיך והתגלגל ואני נכנסת למצב השרדות. למצב בו אני מוכנה בכל רגע לקום וללכת. אני רוצה לעצור לרגע כי ממש חשוב לי לקחת את כל המסע שעברתי ולהפוך אותו ללמידה,עבורי ועבור כל הורה שרוצה בזה.

להרבה ילדים יש צלקות. חלקן מאוד ברורות כי אנחנו יודעים שהם עברו משהו קשה, אבל חלקן נסתרות, כי הם לא משתפים אותנו או כי משהו שלא כהורים נראה קטן וחסר משמעות, עבורם היה גדול ומשנה חיים. כשילד חי עם צלקת כזו, הוא צריך אותנו שנהיה שם בשבילו, הוא צריך להרגיש חלק ממשהו, חלק ממשפחה, חלק מיחידה מתפקדת. גם אם זה אומר לציית לכללים ולהכנע לחוקים.

הדבר היחיד שאסור לנו לעשות הוא לגרום לו להרגיש שהוא לבד. שאף אחד לא מבין. שאין לו למי לפנות ועל מי לסמוך.
אצל הרבה מהנוער שאני פוגשת היום ועובדת איתו, אלו שמתמודדים עם קושי, זה התחיל כבר בילדות. בדרך כלל בגלל רגישות גבוהה שלא זכתה למענה נכון. שאלות שלא נענו והתפתחו למשהו הרבה יותר מסוכן שיכולנו למנוע. שימו לב לסימנים. אל תחכו שהילד שלכם יהפוך לנער שמתמודד עם קושי. תנו לו כבר מהילדות כלים להתגבר עליו.

אז את מוצאת את עצמך בגיל 14, נודדת ממשפחה למשפחה, ומה קורה אז? אני מריחה את הטוויסט מתקרב...

צודקת. בגיל 14 קרו שני דברים. אני החלטתי שנמאס לי לנדוד ולהרגיש כמו חבילה ואני מחפשת מקום ודרך להביע את מי שאני, ובדיוק אז התחילה האינתיפדה השניה.

באחת המשפחות בהן עברתי היה אדם שהתנדב במדא. איתרתי אותו וביקשתי לעזור. הוא הכניס אותי לקורס מתנדבים שהיה מיועד לבני נוער ואני גיליתי שגם אם אין לי בית אני לא חייבת לישון ברחוב, אני יכולה לישון במדא או לצאת ולהתנדב וזה בדיוק מה שעשיתי. הרווחתי פעמיים. סוף סוף מצאתי מקום שאני יכולה להיות חלק ממנו, להרגיש שייכת אליו. ויכולתי להביע את עצמי, לתרום מעצמי ולהראות לעולם ובעיקר לי שאני שווה משהו.

ואף אחד לא אמר כלום על הילדה שישנה במדא ויוצאת להתנדב במקום ללמוד בבית ספר?

לא. בדיוק להיפך. אנשים טובים שהבינו שאין לי משפחה מימנו עבורי את הלימודים כדי שאהפוך למתנדבת מהשורה. וכך הבסיס שהיה לי הלך והתחזק. ואת הזמן בין המשמרות במדא מילאתי בהתנדבויות במקומות נוספים כמו יד שרה ועוד.
הייתי מסתובבת עם המדים של מדא ברחוב, הרגשתי כל כך טוב עם הידיעה שאני חלק ממשהו והיה לי חשוב להעביר את המסר "אני לא חפץ שאפשר לזרוק! אני אדם ואני שווה!".

מהסיפור שלך נשמע שבגיל 14 לא הפכת לנערה שמתמודדת עם קושי אלא בדיוק להיפך.

זהו, שיש עוד חלק לסיפור. אמא שלי שמרה על אורח חיים חרדי. בגיל שש, כשהיא התאוששה מהקומה ואני הייתי אצלה, ירדתי מהחדר ומצאתי אותה מפרפרת על הרצפה. אני זוכרת שיצאתי החוצה, הרמתי עיניים לשמים ואמרתי "אלוקים, בבית הספר לימדו אותנו שאתה יכול לעשות הכל, אז תעשה שהיא תחזור לחיים ותרגיש טוב, הרי זה כלום בשבילך".

אבל כלום לא קרה. ואני המשכתי "אלוקים, אני עושה איתך עסק, אני אומרת שני פרקי תהילים ואז נכנסת הביתה ואתה תחזיר לי את אמא שלי, ואם לא, אל תדבר איתי יותר!" קראתי תהילים, ננסתי הביתה, אמא שלי עדיין פרפרה על הרצפה. הזעקתי את השכנה שהזמינה טיפול נמרץ ומשם המצב של אמא שלי התחיל שוב להדרדר.

הייתי ילדה קטנה, ולא היה אף אחד לשאול אותו, לספר לו על ההרגשה שלי. הייתי בטוחה לגמרי שמאותו רגע ואילך אלוקים לא מדבר איתי יותר. וכשהעזתי להרים יד בבית הספר ולשאול עליו, המורה הטיחה בי "כופרת"! וזה היה הדבר הכי גרוע שמישהו יכול היה לומר לי, גם המשפחות האומנות אליהן הגעתי היו דתיות ברמות שונות, וגם שם לא היה לי עם מי לדבר ושמרתי על הכללים בגלוי מתוך חוסר ברירה אבל ברגע שיצאתי משם ובחרתי לעצמי את החיים התחלתי לעזוב בהדרגה את הדת.

זה התחיל מהלבוש, הלבוש שהיה לי עד אז, שהועבר אלי מכל מיני אנשים טובים וגמחים היה לבוש חרדי במיוחד וגם מוזנח למדי, וכשפגשתי קרובת משפחה רחוקה שהציעה לקנות לי מכנסיים כדי שלא אתבייש להסתובב בקרב אנשים עם הבגדים הישנים שלי, הסכמתי וזה היה כל כך קל להמשיך משם.

וכאן אני שוב חוזרת לילדות, כי הכל מתחיל משם. כשאנחנו נתקלים בנער, חרדי לכאורה, ששואל שאלות ומקשה ולא בטוח, התגובה הראשונית שלנו בדרך כלל תהיה התגובה הכי לא נכונה ולא מתאימה עבורו. וזה הגיוני, כי אנחנו בהלם מהרעיון שהוא מסוגל להעלות שאלות כאלו, ואנחנו עונים ומגיבים מתוך ההלם.

אנחנו לא מספקים תשובות לשאלות הללו שיש לבני נוער, הם מיד זוכים לתואר "נושרים" ,"יורדים מהדרך" ועוד ועוד....
ומה אם היינו יושבים איתם ומנסים לענות? ומה אם היינו מפנים אותם למישהו שיכול לתת להם תשובות מספקות?
כל מקרה ומקרה כזה יכול היה להסתיים בצורה אחרת לגמרי.

ומה עם בית הספר באמת?

אל תביני לא נכון, הייתי רשומה בבית ספר והייתי אמורה ללכת אליו אבל לא ממש עשיתי את זה. ובית הספר פשוט לא ידע איך להתמודד איתי. אז הם התעלמו. בגיל 16.5 מישהי תיווכה ביני לבין זוג מבוגר שהיו בעלים של בית מלון וחיפשו מישהי שתעבוד אצלם בתמורה למגורים.

עבדתי במסעדה כשבעל המסעדה מדווח לבעל בית המלון בכל יום מה קורה איתי. אחרי שבוע קרא לי הבעלים של בית המלון ועדכן אותי שהוא בירר מול לשכת הגיוס ויש לי אפשרות להתגייס. בגיל 17 וחודש, כשכל הברות שלי עדיין יושבות על ספסל הסמינר, אני התגייסתי לחיל האוויר כחיילת בודדה וסוף סוף הייתה לי מסגרת מסודרת. מיד אחרי הצבא פגשתי את בעלי ויחד עשינו את המסע חזרה אל הדת.

אז בעצם חווית את האתגרים בגיל הנעורים מהצד האישי שלך?

גם, אבל לא רק. בכל השנים בהן התנדבתי וגם אחרי שהכרתי את בעלי והמשכתי להתנדב, הקפדתי להתנדב במסגרות שמסייעות לנוער במצוקה. כשהייתי נערה בעצמי זה היה מתוך הצורך להיות בצד שנותן כדי לא למצוא את עצמי בצד שמקבל וישן ברחובות. כל מה שעשיתי היה למצוא את אותם נערים שאין להם בית, לפתח איתם שיחה ולהסביר להם שגם אני באותו מצב בדיוק ועדיין יש לנו את הבחירה לעשות משהו עם עצמנו ולא להזרק ברחובות.

אחרי שהתחתנתי המשכתי, בתחילה בהתנדבות ואז כעבודה, בקשר עם בני נוער. כי מתוך הנסיון האישי שלי קל לי להתחבר, להבין ואני רוצה להאמין שאני עוזרת ככל שאני יכולה, לכל אחד ואחד מהם. ואם הצלחתי להציל ולהחזיר אל הדרך אפילו בן נוער אחד, והיה זה שכרי.

במסגרת ההתנדבויות והעבודה שלי עם בני נוער נוצר קשר הדוק ביני לבין לב לאחים ועד היום אנחנו שומרים על קשר, הסיפורים שאני שומעת משם רק מדרבנים אותי לחשוף יותר ולדבר עוד על הנושא הזה ועל היכולת שלנו כהורים וכאנשי חינוך למנוע את האסונות הללו, אם רק נצליח לשמור לעצמנו את ההלם והכאב ולהיות רגישים מספיק לצורך האדיר של בני הנוער שלנו לתשומת לב, ליחס, לאכפתיות ולאנושיות, גם כשהם עושים משהו שבעינינו הוא נוראי ובלתי נתפס.

לפניה לחיה פולק - H.ariel770@gmail.com