עשינו הכל יחד. כמעט כמו אחיות, ובמובן מסוים אף יותר. בילינו שעות יחד. אין ספור שיחות נפש אל השעות הקטנות של הלילה, חוויות משותפות, יציאות אל תוך הטבע - מה שאהבנו בטירוף, מסיבות פיג'מות, לילות ללא שינה. למעשה חיים שלמים בנינו לנו יחד. לא זוכרת הרבה מן הילדות שלי בלעדיה.
מעט לפני כיתה י''א התחלתי להרגיש משהו מוזר. לא ידעתי להסביר לעצמי מה, אך השיחות כבר לא היו כפי שהיו, היא הפסיקה לשתף אותי, החברות החלה לקבל אופי שונה ולא מוכר, ויום אחד היא פשוט נעלמה.
לאחר כחצי שנה של דמעות, ייסורי נפש, לילות ללא שינה, אך הפעם לבד, כאב בלתי נתפס וצער חד וחותך הוא הופיע. המכתב. לא יכולתי לענות לו. עד היום הוא נשאר ללא מענה. לא היו לי מילים לתגובה למי שעד לא מזמן היתה חלק ממני והפכה למעין משהו זר ולא מוכר.
חברה אהובה..
חלף לו זמן רב, ויש לי שאיפה ענקית כבר הרבה מאוד זמן לכתוב לך את המכתב הזה, את המילים הללו אני כותבת לאור מנורת לילה על הספר שמונח על הכרית שלי, השאיפה לכתוב הביאה אותי להכין מראש שעון מעורר, והשעה עכשיו כמעט 2:00 לפנות בוקר.
חברותיי ישנות לצידי. החדר צפוף, בעוד כמה שעות התפילה המשותפת עם הרב והרבנית. אני נזכרת בך, בשנים שלנו יחד כחברות טובות. נזכרתי כמה ברור היה לנו שנשאר חברות לכל החיים, זה לא היה מופרך, אני מחבבת אותך ומתגעגעת לימים היפים שלנו, למדנו יחד למבחנים, יצאנו יחד לקניות בקניון, אכלנו יחד, הכל עשינו יחד, ואפילו כמה מסיבות פיג'מות נשארו אצלי חזק בזיכרון. האמת היא שעכשיו כל לילה הוא כמין מסיבת פיג'מות כאן אצלנו, כולן ישנות בחדר הגדול אלא שללא פיג'מות, אלא כפי הוראת הרב והרבנית ומטעמי צניעות, עם הבגדים הרגילים.
הזכרונות כל כך ורודים וחלקים, ואת ודאי לא מבינה, מדוע בעצם נעלמתי לך ביום אחד בהיר.
וזו הנקודה שרציתי לשתף אותך, ואולי גם לבקש סליחה. היום ההוא לא היה סתם יום בהיר. זה היה היום הכי משמעותי בחיי, את המספר של הרבנית מצאתי בעיתון מקומי, התקשרתי כדי לברר אצלה על "סעודת אמנים והפרשת חלה לבנות סמינר", היא הפצירה בי לבוא לבד בלי עוד חברה, והיום אני מבינה כמה היא צדקה, אם היינו הולכות יחד, לא היית מאפשרת לי להישאר כאן, אבל מאז ועד היום אני כאן.
אני מרגישה צורך מצפוני לשתף אותך עד כמה חיי השתנו מאז, במהלך התקופה הזו, כמו נולדתי מחדש, בניתי את עצמי מחדש, מרגישה שהעולם הזה כבר לא מושך אותי, לא מגלה עניין באוכל וחטיפים כמו פעם. איבדתי עניין בטיפוח עצמי, הרי שלמה המלך כבר קבע וכל כך צדק "שקר החן והבל היופי, אישה יראת השם היא תתהלל".
תהליך הבניה העצמית מצריך ניתוק מן העולם, כך הדריכו אותי הרב והרבנית, זאת הסיבה שבגללה עברה תקופה ארוכה כל כך. ולא כתבתי לך. את המכתב הזה אשלח לך כאשר יגיע תורי לזרוק את הזבל מחוץ לבניין, בצמוד לצפרדע הגדול עומדת לה תיבת דואר אדומה, על התיבה הזו חשבתי רבות. חשבתי שהיא זו שתחבר אותנו בחזרה.
קשה לי שלא לשתף אף אדם, אני מוצאת את עצמי מדברת מפעם לפעם עם התוכי שאנו מגדלות יחד בפנימיה, אני מספרת לו שנכון שאני סובלת מן ההגבלות והעונשים שמטילים עליי מפעם לפעם, אבל אני סובלת בשביל עם ישראל.
הרב והרבנית מחליטים עבורי את ההחלטות הנכונות, מה שמעניק לי רוגע ושלווה, זכיתי להגיע לדרגה שגערתו של הרב מעניקה לי תחושת טהרה, ומילה טובה מהרבנית מעלה אותי בדרגה. אני זוכה להתכתב עם הרב בעניני אמונה וקדושה, דבר שרק הבנות הטובות זוכות לו.
לצערי הבנתי כבר מזמן שרוב רובו של עם ישראל טועה בעיקר בענייני צניעות וקדושה, הרב שלנו רואה בלבוש "השאלים" המשך ישיר ללבוש של אמותינו עליהם השלום, וכפי שאת מבינה הוא מתבסס על המקורות, על התורה הקדושה.
אני מרגישה שהגעתי למקום הנכון, נהנת בעיקר מרוחניות, וגם סובלת אבל באהבה ולמען עם ישראל.
אני מעריצה את הרב והרבנית כי הם לא נתפסים לדרך העולם, והקימו להם דרך יחודית בדרך השם, דרך שונה וקשה מן המקובל. ואם הדרך הזו כוללת ניתוק מן ההורים והמשפחה, אני מקבלת אותה באהבה ובשמחה.
כחברה טובה אני מזמינה אותך לבקר כאן. אם רק תסכימי להיענות להזמנה שלי, אשכנע את הרב והרבנית לקבל אותך כאורחת לשבת. מחכה לך מאוד מאוד, אבל גם אם לא תסכימי להגיע. יצאתי ידי חובה מצפונית לשתף אותך מדוע נעלמתי ולאן.
סליחה שמכתבי נשלח באיחור רב כל-כך. בתקוה להבנה באהבה ובגעגועים רבים.
קראתי, קראתי שוב, קראתי פעם נוספת. ופתאום הבנתי, רק המקום הנורא בו היא נמצאת יכול לשאוב אנשים מבלי שוב. דרכינו נפרדות אם כן לנצח. בכל זאת. מתוך שביב אחרון של תקוה צרפתי את השם שלה לרשימת התפילות שלי, לרפואת הנפש.
]]>
