זה החל עוד ממש מגיל קטן, רק כשממש התחלנו להתפלל על זיווג, יחדיו כל כתת הסמינר. ״אלוקים, שלח לי תלמיד חכם״, אחד כזה שידבוק כל היום בתורה ויתנדנד על הסטנדר, ואני אביט מהצד בגאווה ואגיש לו כוס תה תוך כדי שבראשי אני רואה את חלקי הטוב בעולם הבא שלי, על כך שזכיתי להיות אשת תלמיד חכם למדן וגדול בתורה.
ואז, גדלתי מעט, והגרסא שלי לבן תורה השתנתה מעט, כי הבנתי שזה יהיה מעט קשה לפרנס ולהחזיק בית לבד כשהבעל כל היום עסוק ושוקד בתורתו. אז התחלתי לבקש כבר אחד כזה שיעסוק כל היום בתורה אך שלוש שעות ביום יצא לפרנס מעט את הבית, וכמובן מיד יחזור וימשיך לשקוד בתורתו, הלא בן תורה רציתי!.
עוד טיפה גדלתי, וכבר התחלתי להבין שבמדינה שלנו יהיה קשה לפרנס משפחה ברוכת ילדים בקצבה כלכך קטנה, אז אולי שיעבוד וילמד 'פיפטי פיפטי'.. אך עדיין ישמר את התואר הנכסף - בן תורה.
רגע, אם כבר יעבוד, אולי שילך ללמוד איזה מקצוע שלפחות יפרנס את משפחתו בכבוד. אבל ברור שזה חצי חצי ושלא ישכח ללמוד וחלילה לא יעזוב את הסטנדר גם לא בצחוק, וזה שהוא יעבוד זה אך ורק בגלל שאם אין קמח אין תורה וכו..
ואז גדלתי וגדלתי וכך גם השתנתה תפיסת עולמי. עד שבכלל שאלתי את עצמי, האם בכלל מגיע לי בן תורה? מה זה בן תורה ואיך משיגים אחד כזה? והאם זה בכלל מה שאני מחפשת?
יום אחד כשנתברכתי יותר מדי פעמים שאזכה לבן תורה. שכבר אמרתי לא לא, אולי זה לא מה שאני רוצה ומחפשת? אולי זאת לא הזכות שלי להיות אשת בן תורה? עצרתי וחשבתי, גברת.. מה את בדיוק רוצה?.
"דרך ארץ קדמה לתורה". מה זה אומר? שאלתי את עצמי, ואיך קיים דבר כזה שקודם לתורה? הבנתי, שמה שאני מחפשת, זה את ההוא עם הדרך ארץ, כי אתו אני יודעת שאזכה להיות אשת בן תורה. שיפתח ספר לימוד מתוך תשוקה, לשמה, מתוך שמחה. שיקיים את מצוות השם כי הוא יודע שהוא זה שנבחר וזכה להיות יהודי אמיתי.
זה שמכבד כל אדם באשר הוא, שמכבד ומעריך את האישה שלו, שמעריך ומעריץ ורוצה לעשות רצון בוראו בשלמות. אם אינו מצליח - זה לא מה שיפיל אותו, מתוך הבנה שהקב"ה מחפש את הרצון קודם כל. לא מחפש להראות לעולם כמה הוא צדיק, ומודע שלא משנה מה יעשה בשביל אלוקיו, זה בחיים לא יספיק בשביל להחזיר לו על החסד שעושה אתנו. אחד כזה שלא משנה מה הוא ילבש, ולא ישפוט את השני בגלל שום מלבוש, בעל עבודת המידות ונבירת הפנימיות..
שאזכה לבן תורה אמיתי, שדרך ארץ מצויה בו..
]]>
