שוב פעם זה קורה לי. שוב הגעתי לרגע הזה בו אני מרגישה שאם אמשיך לדבר משהו לא טוב יקרה ואני בוחרת להסתגר, להתכנס ולפרוק על המקלדת, לצעוק עד קצות האצבעות.

שם, ביני לביני, ברגע פרטי שמחר יהיה גלוי לכולם אני נושפת לאט ובטוח את הגוש שהתעצם בי, שחור על גבי מסך מתגבשות ההרגשות שלי לטענה, המחשבות לאמירה והמילים שנורו עומדות מולי למבחן.

מה היה פה בדיוק?

הפעם הוא לא מוותר, הוא בא אחרי ואומר לי שזה לא נכון, שהמפלט שלי מונע ממני להתמודד מולו, שאני בורחת מהר מידי, ושהוא לא רוצה לגלות מחר בבוקר יחד עם כולם מה הרגשתי באמת ומה רציתי לומר ולא אמרתי.

"אני לא רוצה אותך רגועה", הוא אמר לי. "את עוד צריכה לסעור, להתבשל מבפנים, לירוק בכעס ולקבל בפנים".

המשכתי לכתוב.

"תעצרי, הוא אמר, "את בורחת. נכון, עוד רבע שעה תצאי רגועה אחרי שבחנת את כל העניין מזווית אחרת, אבל זה לא מה שאני רוצה".

תבין, אני כותבת. אני לא בורחת כי אין לי כוח, אני בורחת כי יש לי, כי אני עוצרת את עצמי בכח מלהמשיך ובכח מכריחה את עצמי להרגיע ולנשום. הוא לא מבין.

"תדברי איתי", הוא הפציר בי, "תתמודדי מולי, תטיחי, תאשימי, תטעי, תעליבי, אבל תרשי לי להיות חלק. מגיע לי, אני אשם במה שעובר עלייך, את אשמה במה שעובר עלי... לא רוצה אותך סולחת. אני רוצה אותך מפוייסת. תני לי אפשרות להגיב".

הוא אומר דברים של טעם, כמו תמיד.

אבל במקום לומר לו את זה,

אני שוב כותבת.

]]>