אאא

בימים אלו, ימי הסליחה והכפרה, הגיע זמנו של הציבור המושמץ בישראל לקבל בקשת סליחה משלו.

למרבה הבושה, אברכי הכוללים, אלו שהוגים בתורה מתוך אמונה כי בכך הם מחזיקים את העולם כולו, סופגים זלזול -ולעתים אף שנאה של ממש - מאלו שאורח חייהם שונה, חלקם אף חרדים במוצהר.

אמירתם של חכמינו ז"ל, הגורסת כלפי רגשותיו של עם הארץ את ההיגד "מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור", מקבלת בשנים האחרונות גרסה כביכול מעודנת יותר, אך לא פחות חמורה.

"שייצאו לעבוד", "הם מורחים את הזמן" ו"האישה שלהם מסכנה", הם רק חלק מההשמצות המופנות כלפי ציבור בני התורה, תוך התעלמות מכך שעל אורח חייהם הסגפני שנועד להקדיש את כל כולם לתורה לא הם החליטו לבדם, אלא הנחו אותם לזה רבותיהם היודעים פרק אחד או שניים ברמב"ם ואת כל הציטוטים ממנו בהם אוהבים לנופף כלפיהם תמיד.

ניתן אף להרחיב ולהסביר את ההיגיון מאחורי ה"שיגעון" שבחיי האברכים, אך לא זו המסגרת ובכך אף תוחטא המטרה לשמה נכתב טור זה: להבין ולהפנים את אצילות נפשם, את יקר רוחם ובעיקר את הצורך בבקשת הסליחה מהם - היקרים באדם.

והנה רק קומץ דוגמאות, מהן ניתן להבין כמה האברכים הללו מרוממים ועד כמה נפשם מעודנת. ולוואי על כולנו:

איפה עוד ניתן למצוא -

• מוצרים שונים הנמכרים בחוצות ללא מוכר, בעזרת קופה בלבד, תוך ביטחון מוכח כי הלקוחות ישרים, וישלשלו את התמורה לקופה;
• נשים העולות ויורדות עם טפן ומיטלטליהן מהאוטובוס, בידיעה כי תמיד יהיו שם מי שיעוטו לסייע בנשיאת המטען הכבד;
• נהגים, מכל מוצא ולאום, שכבר רגילים לאמירות התודה הכנות המופנות כלפיהם בסוף כל נסיעה מפי הנוסעים;
• יולדות ה"מסודרות" בשובן מבית ההחחלמה עם שלל ארוחות ועזרה סדירה בשמירה על שאר ילדיהן;
• בתי כנסת בהם על כל ספר שני מופיעות בהדגשה המלים "אפשר להשתמש", בתוספת הפנייה הצנועה "רק בבקשה להחזיר למקום בסוף הלימוד";
• מאבטחי מוסדות חינוך הזוכים להתייחסות אנושית ואמירות 'שלום' ו'בוקר טוב' בחיוך רחב;

איפה???

אז זהו, שתופעות אלו ודומיהן הן חלק מהשגרה, הכמו מובנת מאליה, של ערי ושכונות מגורי האברכים הנפלאים - שלעולם לא יבינו מה מיוחד בהתנהגותם.

מערבו של יום הכיפורים, בו כולנו משתדלים להביט רק בחיוב על זולתנו - בתקווה שהקב"ה ינהג איתנו באופן דומה - ניקח סנגוריה לכל השנה, על אלו שיודעים ומאמינים כי דווקא התנהלותם המושמצת תדיר היא הסנגוריה הקבועה והבטוחה עבור כלל הברייה.

הם מתוקים, מגיע להם.