אאא

בשבוע שעבר פגשתי חבר, שחזר ממסע למחנות ההשמדה בפולין. זאת לו כבר הפעם השלישית.

- 'נו, איך היה?'

- "הפעם, שלא כמו במסעות הקודמים, סוף סוף הרגשתי שבאמת עברתי מסע וחוויתי את החוויה הנכונה".

- 'מהי "חוויה נכונה" בשלהי אלול?' שאלתי אותו ואת עצמי.

- "הנקודה היא, שבמסע הזה, בניגוד למסעות קודמים, הצלחתי לבכות ממש בכל עצירה – בסוביבור, במיידאנק, באושוויץ, ואפילו בוורשה ובלודז', שעה שדמיינתי את יהודי הגטו מובלים לרכבות או קופצים מהבנינים הבוערים", קולו נשנק... "ביער זביליטובסקה-גורא היה השיא. עין לא נותרה יבשה, אולי בגלל קבר הילדים ההמוני... לעומת זאת מחנה פלשוב, מבחינתי, מפוספס לגמרי, כאילו לא הייתי שם. המדריך המקומי רק הגיש את העובדות היבשות בלי שום לחלוחית מרגשת. זה לא בסדר! אבל חוץ מזה זאת היתה חוויה מדהימה, שחובה על כל יהודי לעבור". חתם את דבריו בעינים בורקות (שמא משרידי דמעותיו שטרם יבשו?)...

סיימנו את השיחה ונשארתי עם תחושה משונה. מה בקשתי סך הכל? לשמוע רשמי מסע, מבחינה רוחנית, היסטורית, נפשית, אולי אפילו טכנית... אבל במקום מכל זה, קבלתי סיסמוגרף מפורט לכמויות הדמעות שהוזלו במהלך המסע. וזה אמור להיות המדד ל"חוויה האמתית" של המסע. מה הולך פה?!

בינתיים נכנס יום הדין והסחתי דעתי מכל זה, עד מוצאי ראש השנה.

בצאתי מהציון הקדוש באומן פגשתי ידיד, נראה עטוף יגון וצער. לא היה צורך ביותר משאלת התענינות קלה כדי שיתפרצו מילותיו, עמוסות תסכול ועצב: "כבר חמישה ימים שאני פה, אצל רבינו. הגעתי לפה בדם. פשוט בדם, עם קשיים לא נורמליים, ובכל זאת הגעתי, כדי להתפלל ולפעול, ולמרות זאת לא הצלחתי להזיל כאן אפילו דמעונת אחת לרפואה! אני כבר מכיר את זה. כאן, בציון, הכל חסום לי, אבל רק אעלה על האוטובוס לכיוון קייב לא תהיה לי שום בעיה לבכות! התזוזה הראשונה לכיוון שדה התעופה עובדת עלי כמו כישוף, שמעיף ממני את כל המחסומים ופותח לי את הלב... הייתי רוצה לדעת, למה השם עושה לי את זה". 

ואני, איך יכולתי לנחם אותו, בשעה שמעיין דמעותיו המסתורי, המתייבש אחת לשנה על בסיס קבוע, מוטל לפניו?!

אבל גם כשנאלמתי מול שטף צערו, לא יכולתי להרשות לעצמי להוסיף ולהתעלם מ"סוגיית הדמעות", המשחרת לפתחי וטורדת את מנוחתי, והיא טורדת! עד, שאפילו רבינו הקדוש, מגבהי מדרגתו, זיהה אותה ונדרש לה: "כשהאדם אומר תחינות ובקשות וחושב בלבו ומצפה שיבכה – זאת המחשבה אינה טובה! והיא מבלבלת גם את דעתו, כי מחמת זה אינו יכול לומר את הבקשות בלב שלם בשלמות" (ליקו"מ תנינא תורה צה). 

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כי כן. ישנו מן פולחן מקודש כזה, שעובר באורח פלא מדור לדור סביב ענין הדמעות. זה כמעט כמו עוד-ענף-של-ספורט. תחום אולימפי לכל דבר, שעיקרו מדד אחד: "כמה דמעות הצלחתי להזיל?" ובימים הנוראים עתירי התפילות והבקשות עולה 'מדד הבכי' בעשרות אחוזים... יש מי שדן על זה מפורשות ויש מי שמתלבט בשאלה בינו לבין עצמו, אבל כל השחקנים חולמים למלא את גביע הדמעות...  

אבל אליבא דאמת, נכון, לדמעות יש ערך נעלה ומקודש, אבל אין להן מטרה בפני עצמן! דמעות הן ביטוי חיצוני לתחושה פנימית שגואה ועולה באדם עד שפורצת החוצה: "כי צריכין בשעת אמירת תחינות ובקשות... רק לכוון דעתו אל הדיבורים שהוא מדבר לפני השם יתברך, כאשר ידבר איש אל רעהו, ואז ממילא, בקַל יתעורר לבו, עד שיבוא לבכיה גדולה באמת. אבל כשחושב ומצפה על זה שיבכה, אזי זה וזה אינו עולה בידו" (שם).

גם כשחז"ל משבחים את הדמעות, ואת התפילה בדמעות, הם לא מתכוונים לפעולה הטכנית של הנוזל הניגר מהעין, אחרת כולנו היינו מצטיידים בבצלים בבואנו לבית הכנסת... חז"ל מדברים על הלב הנשבר, שמייצר את הבכי, מבלי לסמן את הבכי כיעד מועדף בפני עצמו. הם מדברים על חיינו ולא על לחיינו. "ואם יזכה לבכיה באמת מה טוב, ואם לאו – לאו, ולא יבלבל אמירתו בשביל זה" (שם).

למען נחדל מספירת דמעותינו.

או אז תהיינה דמעותינו, הכבושות או הגלויות, המעטות או המרובות, הקפואות או הרותחות – זכות, כנות, חפות מכל השגיות ואני חברתי, וממילא מליצות יושר...