נהגו בקהילות אשכנז (הרמ"א) לקרוא בשבת חול המועד סוכות את מגילת קהלת וטעמים רבים נכתבו על זה, קהלת מבצע חקירה בדבר משמעות האדם ומה צריכה להיות דרכו בחיים על מנת להיות מאושר, במהלך רוב הספר הוא פוסל את כל האפשרויות לאושר שמציע העולם - חוכמה, משפט צדק, משפחה, כסף, תהילה ועוד - ומראה שאין ביכולתן להביא לאושר המוחלט ולשלוות הנפש אותם מחפש האדם, וכך נראה מבנה החקירה: קהלת מציע דבר טוב שיכול לשמש כמשמעות החיים, מהלל ומשבח אותו - ואז פוסל אותו ומסביר מדוע זו לא התשובה לאושר והדבר יכול להיות גם מקור לכאב, רוע, הבל ורעות רוח, בסוף הספר, כאשר הקורא מצפה לדעת מהי באמת משמעות החיים ומהו הדרך שבה יהיה טוב לאדם - אחרי שקהלת פסל כמעט כל דבר - מגיע השיא, היא האמת על פי החכם באדם: סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹקים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם.
עברנו את הימים הנוראים לא מזמן ואנחנו בעיצומם של ימי השמחה חז"ל חששו לנפילות רוחניות אפשריות גם בימים הללו וכפי שבא לידי ביטוי בתקנת חז"ל לגבי שמחת בית השואבה בבית המקדש- תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נא עמוד ב' תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה, גם בבית המקדש בשמחת בית השואבה שיונה הנביא זכה לרוח הקודש משם, הייתה קיימת האופציה לנפילה רוחנית, והשאלה היא איך ניתן למנוע את הנפילה בימים הללו ובכלל בכל השנה ולקיים אֶת-הָאֱלֹקים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר.
במדרש קהלת רבה בפרשה א המדרש פותח ומביא סיפור ידוע: מעשה בר' חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים, אמר הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות ואני איני מעלה דבר, מה עשה יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת ושבבה וסיתתה ומירקה, ואמר הרי עלי להעלותה לירושלים, בקש לשכור לו פועלים, נזדמנו לו חמשה בני אדם, אמר להן מעלין לי אתם אבן זו לירושלים, אמרו לו תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אותה לירושלם, בקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר לשעה, הניחוהו והלכו להם, זימן לו הקדוש ברוך הוא חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם אתם מעלין לי אבן זו, אמרו לו תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים, בקש ליתן להם שכרן ולא מצאן, נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם, אמרו לו דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים.
הבה ונדמיין לעצמינו מה הייתה תחושתו של רבי חנינא כאשר הוא סיים להכין את האבן ולא היה לו אפשרות וכסף להעבירה לירושלים וכאשר הוא מנסה והפועלים מבקשים שכרם ואין לו, הם הלכו להם! לכאורה רגע שכזה אמור להיות רגע של שבירה מההשגחה הפרטית לה רבי חנינא ציפה, שיברון לב! משבר אמונה... כמה מאתנו עושים דברים ומצפים לסיוע מהקב"ה וכשזה לא מגיע קשה לנו?! ודווקא אז הופיע הסייעתא דשמיא הפלאית מלאכים בדמות פועלים.
במשלחת השניה של הפועלים (המלאכים) ישנה תוספת מילים שהם אומרים לרבי חנינא: "ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו"- במשפט הזה העבירו המלאכים מסר עצום, אל תסמוך על הנס ועל אחרים, תן ידך ואצבעך עמנו! הם לא היו זקוקים באמת לעזרה של רבי חנינא! אבל את היד והאצבע = ההשתדלות שלו הם לא ויתרו.
בימים אלו בהם השמחה פורצת גבולות ובימים שלאחריהם, ישנה אפשרות סבירה של נפילה רוחנית, הדרך להתמודד עם הנפילה היא : ובלבד שתיתן ידך ואצבעך עמנו! תעשה את ההשתדלות שלך! זה הדרך היחידה שתצליח למנוע את הנפילה שלך, אם תעשה את זה, הסייעתא דשמיא יוביל אותך לייעדך, ובדרכים על טבעיים, אנחנו צריכים רק לתת את הדעת ולכוון את היד והאצבע, מחשבה והשתדלות! וזה מה שיעזור לנו! סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹקים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם.
- הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי- ישיבת ההסדר החרדית חיספין