בעיצומם של ימי התשובה, ובעיצומה של העבודה האינטנסיבית על עיתון החג, דווקא לאחר שכבר השלמתי עם העובדה שגם לאחר מאמצים ניכרים, לא עולה בי שום זיכרון מיוחד שיוכל לשמש כסיפור לחג, דווקא אז, כמו בדרך נס, צלצל אלי יהודי שהחזיר אותי כמה שנים טובות לאחור, ועורר בי את הגעגוע אל ימי החג היפים שעשיתי במחיצתו לפני יותר מעשור. ולאחר שנפגשנו והוא פרס בפניי חלקים נוספים של מה שידעתי כבר, הבנתי כי אין זה אלא יד ההשגחה העליונה אשר חיברה בינינו שוב, כמה ימים לפני החג.
אולי כבר בהתחלה כדאי להקדים:
זה לא סיפור על צדיק ותלמיד חכם עצום, אתרוג מהודר, שנפסל ונִטְהר, או על איש חסד גדול שנקטמו עליו ונתחברו, ממש לא. זהו סיפור על הערבה.
כן-כן, הערבה.
זו הפשוטה, המשעממת, הצפויה מראש, המובנת מאליה, זו שלא מרשימה אף אחד, זו שאין לה טעם וריח, חסרת ההוד וההדר. זו שחושבת שאין בכלל מה לספר עליה... זהו סיפור מהחיים הפשוטים, מעולם הערבות...
מי מאיתנו לא מכיר ערבות.
מכל תחום בחיים. אנשים שמרגישים ראויים רק להיות בשוליים, בצידי דרכים, בקרנות רחוב וזויות בתים, שכמו נרמסו במגפי החברה - החברה האתרוגית המהודרת, אשר טעמה משובח וריחה נודף למרחוק, עד שאין בה מקום לענפים פשוטים חסרי ברק וזוהר. או החברה הלולבית שיודעת לתת טעם לכל מעשיה ולנמק בהיגיון חד כתער את כל פעולותיה, עד שאין בה מקום לעלי ערבה חלושים ונעדרי שדרה. אולי אתם מכירים גם ערבות אצלכם במשפחה; אלה שנמצאים בצילם של בני משפחה אחרים, לולבים ואתרוגים שכמותם, והם מרגישים את מצבם כערבה בוכיה, שאין איש שומע ויודע אודותם ואין איש שם אל לב. אולי יש לכם שכן שכזה, שנזכרים בקיומו רק כשרוצים לעבור חברת גז או להתלונן על הילד שטפטף עם הזבל במדרגות. אולי אתם מכירים קופאי, פקיד, נהג הסעות, ועוד מלא-מלא דמויות שנמצאות סביבנו, וחשים קצת תפלים וחסרי משמעות לעומת האחרים.
בין אם זה מישהו או מישהי בסביבתכם, ובין אם זה ממש אתם, שהרי בינינו, מי מאיתנו לא מרגיש מדי פעם קצת 'ערבה' במשהו מסוים?
הרשו לי להציע לכם, לנסות להתבונן בכל העניין מחדש. במקום לנסות להיות אתרוגים ולולבים, אולי כדאי יותר לנסות ולגלות את היופי האמיתי שקיים בפשטות, דווקא זו שאין לה תוספות, והיא מאירה את האור הטבעי של עצמיותה בנעימות קסומה ושקטה. גילוי כזה, מביא איתו שמחה מסוג חדש. זוהי שמחה עמוקה פי כמה. זוהי השמחה במהות האמיתית שלנו וההשלמה עם האמת הטהורה שבתוכנו ולא בתוספות שאימצנו מאילוצים שונים ומשונים.
וכשהישן מתחדש - החדש מתקדש...
הסיפור הזה מוקדש לאחי הגדול הרב ר' דוד, שבלעדיו אף סיפור לא היה בא לעולם וכמובן לערבות האהובות. הערבות הבוכיות, שיבוא יום וכולנו נלמד להכיר בגדלותן.
ירושלים, תשנ"ד.
כולם יודעים שלמצוא אתרוג מהודר, זה לא קל, אבל זו משימה בהישג יד. תוסיף כמה שקלים, וכל הבית-כנסת יהיה על גלגלים מהתפעלות אין סופית. למצוא לולב סגור, זו משימה קשה, אבל אף היא אפשרית. הדסים משולשים לפי כל ההידורים כבר מצריכים עבודה קשה, אבל קצת מאמץ וגם זה מסתדר. אבל ערבות, הו הערבות, זה הסיפור האמיתי. מי שם עליהן. מי חפץ ומי מתעניין בהידורן. קונים רגע לפני החג שקית קטנה, דוחפים לקוישיק'ל והופ, הסט מוכן. למצוא ערבות מהודרות כמו שרק ערבות יכולות להיות מהודרות, זו משימה לא קלה.
ואני? מאז ומתמיד התחברתי לערבות.
הכל התחיל, בגינת ביתה של סבתי ע"ה בשכונת גאולה. בין עצי השסק והרימון, ממש בקצה הגינה, ליד הגדר הפונה אל רחוב יונה, עמד לו שיח ערבי נחל, פורה וגאה לתפארת משפחת ברזכאי. כל השנה, הוא עמד בצד, לבד, איש לא שם אליו ולעליו. שסק אפשר לאכול, עם רימונים אפשר להשתעשע, למשמשים יש גוגואים, אבל ערבה? מה נעשה איתה.
אבל ביום שישי, ערב שבת סליחות, המצב היה משתנה לחלוטין. כל הנכדים היו מתאספים בסלון הגדול של הסבתא. לוקחים לורדים מפה ודפים משם, ומכינים שלטים מאירי עיניים: "אסור לקטוף! גזל! בשופו"א!" וכן על זו הדרך כיד הדמיון הטובה. שמואל, הבן דוד הגדול, ניסה לגוון שנה אחת, והכין שלט גדול שעליו הוא כתב: "מצווה הבאה בעבירה!" אבל זה החזיק מעמד רק שנה אחת. הנוסח לא נקבע לדורות, מכמה טעמים שלא כאן המקום לפרטם.
השלטים היו ממזערים את הנזקים בצורה משמעותית. היו כנראה כמה אמריקאים שלא דיברו היטב את השפה ומצאו להם הוראות היתר, אבל בשכונת גאולה ידעו הכל: בעץ של ברזכאי לא נוגעים. בערב החג, היו מתכנסים שוב בני הדודים בשמחה גדולה. אחד הביא סולם, השני מספריים, השלישי חולצות מיוחדות עם הכיתוב "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל", והקטיף היה מתחיל. אחרי כך וכך שעות של עבודה, וכמה ילדים שפונו לטרם, חולק השלל. כל משפחה קיבלה את כמות הערבות שהיא צריכה, והסחורה שנשארה על המדף הייתה יוצאת אחר כבוד למכירה ברחבת בית הכנסת 'הר צבי'.
לרוב בני המשפחה זו הייתה ההתנסות הראשונה במסחר. במבט לאחור, לרובם זו הייתה גם ההתנסות האחרונה. אבל אני חיכיתי לאירוע הזה כל השנה. בחודש אלול הייתי מוצא את עצמי מתעמק בדיני ערבות, ולומד איך אפשר לשבח את המקח כדי לקבל עליו קצת יותר מחיר. למדתי שלמרות שכולם מזלזלים בערבה, לא מעט פרטי דינים והידורים יש בה. גודל, כמות עלים, צפיפות של עלים, חיתוך יפה של הענף, הכשרות, הלבלוב, הצבע, הטריות, מצב העלים, וזה ממש על קצה המזלג.
הלימוד הזה חיבב עליי את המצווה עד מאוד. מיד עם תחילת הקטיף הייתי משקיע שעה ארוכה בבחירת ערבה משובחת, אחריה עוד אחת, וכמובן עוד חמישה בדים מהודרים ממש לכבוד הושענא רבא ולכבוד יום-טוב.
אבא היה זה שלימד אותנו לשמוח מאתרוג מרהיב עין, מלולב בנוי לתלפיות או מהדס עם גנים יקיים שעליו משולשים בתכלית השילוש. בסעודת ט"ו בשבט, הוא כבר היה מתפלל יחד עם כל הילדים שיזכה גם השנה באתרוג מהודר. אתרוג, הוא היה אומר, הוא כנגד הלב. הלב צריך להיות נקי לגמרי.
אבל ליהנות מערבות? להחזיק בהתרגשות את הענפים הטריים והרעננים עם עלים שלמים ומושלמים שנקטפו מהעץ ממש עכשיו? זה לימדתי את עצמי, בעמל כפי ובזיעת אפי על עץ הערבות האהוב בגינה של סבתא.
סבתא ברזכאי ע"ה נפטרה, העץ נעקר ממקומו לטובת קרוואן של ילדי ת"ת, ופתאום גיליתי שכמעט ואין מקום שאפשר להשיג בו ערבות טריות, מהעץ, כמו פעם. הרגשתי שלקנות ערבות בשקית זה לכרות את ה'ענף' שממנו באתי...
הסוחרים הגדולים לא רוצים להתעסק עם ערבות. אין בזה לא כסף ולא כבוד. אז צריך להסתובב קצת בעיר, ליד בתי כנסיות קטנים ולמצוא את הילד עם הזיק בעיניים, שעומד עם קרטון הפוך ומוכר ערבות טריות מהחצר של הבית. הילדים של הערבות הם ילדים מיוחדים. הם אולי רוצים לעשות כמה שקלים, אבל אם תסתכלו טוב תראו שיש להם משהו משהו קדוש בעיניים. הם יכולים למכור עוד הרבה דברים, אבל הם בחרו בערבות. אז כל ערב חג אני הולך, מחפש את ילדי הערבות, מוצא ונותן להם פי שניים ממה שהם מבקשים שיחזיקו מעמד. שלא ייעלמו מהנוף.
מיאמי. תשס"ד.
בחנוכה האחרון סיפרתי לכם על 'דניל'ה', ראש הישיבה שזכיתי לפגוש כשלמדתי תקופה בארה"ב. אבל לפני חנוכה, היה סוכות. ואני וחבר נוסף חיפשנו מקום מעניין להיות בו בחג הסוכות. סוף-סוף, לא בכל שנה אנחנו בארצות הברית, ואם אנחנו כבר פה, אמרנו לעצמנו, כדאי למצוא מקום לחג עם חוויה שלא תישכח. שיחות לפה ולשם, הביאו אותנו לכתובת של יהודי אמיד מאוד שהתגורר במיאמי, ממש בסמוך לחוף, שביתו היה פתוח לרווחה. היהודי, ג'רי קראו לו, שמע מחבר של חבר שיש שני בחורים מארץ ישראל שמחפשים מקום לחג, ומיהר להתקשר לניו-יורק ולהודיע לנו שהוא הזמין לנו שני כרטיסים במחלקת עסקים ליום אחרי יום הכיפורים. לא ידענו את נפשנו מאושר. מציאה נאה וכשרה מזו, לא מצאנו מעולם.
את הימים שלפני יום כיפור הקדשתי למסע ברחבי ניו-יורק. אם בארץ ישראל, סיבוב של חצי שעה מספיק בשביל למצוא ערבי נחל מהודרות לפי כל ההידורים, בניו-יורק, עיר השפע שהקב"ה לא חיסר ממנה דבר, המשימה סבוכה בהרבה. אנשים לא אוהבים ערבות פתוחות. זה יכול ללכלך את הג'יפ ולטנף את ה'שאעבס טייבל' בסלון. הכל מגיע מנוילן, באריזות ואקום מהודרות לפי כל ההידורים. אבל אני לא חיפשתי ואקום, ולא שקיות, אלא ערבות חיות וצוהלות. כאלה שיכולות לגרום לך לרקוד באמצע הרחוב. אחרי יומיים של חיפושים, מצאתי. בפתח בית המדרש של חצר חסידית קטנה, עמד 'ילד ערבה' קטן, טהור עיניים, שאפילו לא העז להסתכל על העוברים והשבים. הוא היה המשל והנמשל גם יחד. ראו עליו שהוא ערבה מהודרת. ילד שגדל מכל מים, בצידי דרכים בלי שאיש שם על לב. השולחן שלו היה מלא. אף אחד לא קנה ממנו אפילו ערבה אחת.
צדיק'ל, אמרתי לו, כמה אתה רוצה על הערבות.
הוא לחש בשקט, קולו בקושי נשמע: תשלם כמה שאתה רוצה.
ראיתי עליו שהוא כל כך שמח שמישהו ניגש לדוכן שלו שאולי הוא בכלל לא רוצה כסף. מי יודע כמה זמן הוא עמד שם כאבן שאין לה הופכין. כערבה שאין לאיש חפץ בה...
"אני צריך שתספור לי עשר ערבות יפות", אמרתי לו.
הוצאתי את כל הכסף שהיה לי בכיס. היה שם יותר ממאה דולר. שמתי לו את הכסף על השולחן, ואמרתי לו: "תיקח כמה שאתה רוצה", אמרתי - והתכוונתי לכל מילה. אם הייתי רואה אותו היום הייתי מוסיף ואומר לו: "תזכור כל החיים שאתה הילד הכי מיוחד בעולם. ילד של ערבות". הוא כמובן סירב לקחת את הכסף ורק אחרי מו"מ רציני, ניאות לקחת את רבעי הדולר שנשארו לי בכיס. לצערי לא אמרתי לו מילה, אולי כי הייתי עדיין צעיר מכדי לומר דרשות מתוך הלב לילד עוד יותר צעיר.
יום אחרי יום-כיפור, ארזנו מזוודות, בתוכן שמתי את כל הערבות בזהירות מופלגת, גלשנו למחלקת העסקים, וכשהגענו למיאמי גילינו בשדה התעופה, בחור גדול שהחזיק בידיו שלט גדול עוד יותר עליו היה כתוב: "ברוכים הבאים לשימע'ן ואורי", בעברית. ג'רי, כבר הבנו, הוא מארח מכל הלב והנשמה.
הבחור הגדול לקח לנו את המזוודות, הכניס אותן לתא המטען של רכב שכמותו לא ראינו מעודנו, ולקח אותנו לבית של ג'רי. ובכן, בית, מתברר, זו מילה מטעה. משמעויות רבות יש לה. הבית של ג'רי הייתה חווילת ענק, שישבה על הים, ובחזיתה חנו בנינוחות שתי יאכטות אדירות ממדים. כדי להגיע מהכניסה לחווילה למקום המגורים, נוסעים בקולנועית קטנה שמפלסת את דרכה בתוך הגינות רחבות הידיים שמלאות בכל טוב. בעודנו נוסעים, ראינו בית ענק שמתחבא בין העצים. בחזית הבית היה כתוב: "בית אלישע - בית כנסת ובית מדרש".
הבנו שאת חג הסוכות הזה אנחנו כבר לא הולכים לשכוח כל כך מהר.
את פנינו קיבלה 'אם הבית'. אישה רוסייה שכל תפקידה הוא להכניס את האורחים ולדאוג לכל מחסורם. היא שיכנה אותנו בסוויטה מפוארת, משקיפה לים, שבחשבון זריז גילינו שהגודל של חדר השינה הוא לכל הפחות כגודל שישה חדרי פנימייה בישיבה בניו-יורק. החדר בניו-יורק היה גדול פי שלושה מהחדרים בישיבה בארץ, כך שלמעשה, ניתן היה להביא את כל הוועד מהישיבה בארץ, ועוד לישון ברווח.
אחרי שהתארגנו ושיחקנו קצת עם כל ההמצאות הטכנולוגיות שגילינו בחדר, הלכנו להגיד 'שלום עליכם' למארח. ובכן, למרבה ההפתעה ג'רי התגלה כגרישא. יהודי שעלה מרוסיה לארץ ישראל, התגורר בה עשר שנים, ואחר כך 'ירד' למיאמי, שם ראה סייעתא דשמיא שלא על פי דרך הטבע בעסקי הנדל"ן. הוא טוב ומיטיב לכל. פתח בית כנסת צמוד לביתו, והוא נחשב לאבי הקהילה הישראלית בעיר מיאמי שחלקים בה נשמעים בדיוק כמו פתח תקווה.
וכך, מצאנו את עצמנו יושבים, יומיים לפני חג הסוכות, שני בחורי ישיבות מארץ ישראל, עם טייקון הנדל"ן ממיאמי ומנסים למצוא נושאי שיחה משותפים. אחרי כמה דקות, התעורר ג'רי בבהלה, ואמר לנו: "אויש, זה לא בסדר. לא שאלתי אתכם. לא הבאתי לכם לשתות, אתם אוהבים לשתות?" לא הבנו מה הוא רוצה. השולחן היה מלא בכל טוב. כל סוג שתייה אפשרי בבקבוקי זכוכית קטנים, עם כוסות רידל מהודרות.
שנינו הנהנו במבוכה. "כן", אמרנו לו, "מי לא אוהב לשתות".
"כמה שנים אתם שותים בדרך כלל?" הוא המשיך לשאול.
הבלבול גבר. חשבנו אולי הוא לא יודע טוב עברית, אולי הוא לא מרגיש טוב. מה הוא רוצה למען השם.
אורי התעשת ראשון. בחור עם תושייה הוא אורי. "אילו שנים יש לך?" הוא שאל.
זו כנראה הייתה הרמה להנחתה. הוא הסתובב עם הכיסא הגדול, ופתח ארון עץ אדיר ממדים שהכיל מאות רבות של בקבוקי זכוכית עם משקה זהוב. עיניו נצצו. הוא התחיל למנות את מספר השנים של כל בקבוק. זה 25 שנה אבל במהדורה מוגבלת. זה 50 שנה, ממזקקה שנסגרה לפני כמה חודשים, זה ייצור מיוחד בשבילי משתי חביות. וכך הלך ומנה, הלך וספר, הלך ושיבח. היו כמה בקבוקים שנפשו ממש יצאה אליהם. הוא הסביר שיש כמותם עוד שלושה בעולם והוא קנה אותם במכירה פומבית בהונג קונג. היה עוד בקבוק ממזקקה יפנית שג'רי מיודענו ומלך יפן הם היחידים שמחזיקים בו, וכן על זו הדרך.
עבור שני בחורים שראו פעם אחרונה אלכוהול בדמות ליקר שוקולד בקידוש של הגביר בבית הכנסת השכונתי, מדובר היה בסינית. אבל הרגשנו חדורי תחושת שליחות. אף גביר ממיאמי לא יעשה עלינו רושם עם קצת אלכוהול. בכל פעם שהוא הפליג בשבח בקבוק חדש, אנחנו הפטרנו ביובש: נייס. ככל שהוא ירד לעמקי הארון ושלף בקבוק יותר יקר, אנחנו הגברנו את אדישותנו, משל אלו מעשים שבכל יום אצלנו בארון בישיבה.
כשהרגשתי שההדרכה מוצתה, החלטתי להשתעשע מעט עם עצמי. "תגיד, רב גרישא", אמרתי לג'רי, "כל הבקבוקים שיש לך כאן, הם מצוינים ליום טוב ולחול המועד, אבל מה הכנת לנו לשמיני עצרת ושמחת תורה? אני לא מאמין שזה אחד מאלה, עם כל הכבוד".
אחרי כמה שנים, כשכבר ביקרנו בכמה חנויות יין, הבנו למפרע את גודל המעמד. הסחורה שראינו באותו יום הייתה שווה מיליוני דולרים. היו בקבוקים שאפשר היה לחתן איתם ילדים בארץ ולהישאר עם עודף לא רע. אבל באותם ימים לא הבנו לא בכסף ולא באלכוהול, ונהנינו קצת להתגרות בעשיר שלא קימץ בהוצאות שבת ויום טוב.
ג'רי נענה לאתגר. "אתם יודעים מה", הוא אמר. "לכבוד שמחת תורה, בגלל שאתם כאן, אני אוציא בעזרת השם את ה'טריפל דיימונד'. כמובן שלא היה לנו מושג על מה מדובר, אבל הבנו שמדובר ביהלום שבכתר. שרקנו בהתפעלות ואמרנו לו שזה בהחלט בקבוק שמתאים לחג הקדוש של שמחת תורה.
אחרי שסידרנו את הבקבוקים לפי הימים של החג, הלך כל איש לדרכו. אנחנו הלכנו קצת לטייל וג'רי חזר לעסקיו.
בערב החג, ביקשנו מג'רי לראות את ארבעת המינים שלו. הופה. כזאת לא ראינו עד אז ומאז. פאר והדר נותנים לשמו. איזה גודל, איזו נקיות, איזה שילוש. נראה שמעתה ועד עולם לא ירדו כאלה מינים מהודרים לעולם. אני חיכיתי לערבות. כשג'רי הוציא לנו שקית מקומטת של ערבות בוואקום, התקררה דעתי. סוף סוף נראה לו מה זה. רצתי לחדר, שלפתי מהחבילה שלי שתי ערבות גדולות ומהודרות. ג'רי שמח שמחה גדולה בערבות. פתאום הוא גילה שכסף לא קונה הכל. יש דברים שעבורם נדרשת מסירות נפש.
הוא לא גמר להודות לי על הערבות היפות, וכולנו הלכנו להכניס את החג.
החג עבר במהירות, משמחה לשמחה, מסעודה לסעודה, משיעור לשיעור ומתפילה לתפילה, עד שהגיעה השעה להיפרד מן הסוכה. חצי שעה לפני סיום הושענא רבה, ישבנו בסוכה, שרנו קצת ואכלנו הרבה. ואני, שקיבתי הורגלה למעט אלכוהול במהלך הימים, אמרתי לג'רי: "יש לנו את 'דיימונד סאלוט' לשמיני עצרת ואת ה'טריפל דיימונד' ל'שמחת תורה'. אבל יש בעיה. מהשקיעה עד הקידוש אי אפשר לשתות ממנו. תהיה לנו שעה בשמיני עצרת בלי שמחה. אולי אפשר לשתות כבר עכשיו ולהיכנס לחג בשמחה גדולה?"
ראיתי שלג'רי יש כמה פירכות לסברה העקומה, אבל ליבו היה פתוח כאולם, ורץ להביא בעצמו את הבקבוק ששכב כנראה באיזו כספת מיוחדת.
הוא פתח את הבקבוק בחרדת קודש, ומזג לתוך כוס 'אולד פאשן' משקה בשפע. בזהירות אני יכול להעריך שלמרות שחלפו לא מעט שנים, עדיין לא הרווחתי את הסכום של המשקה שהיה לי בכוס באותם רגעים. אבל אז, מי חשב.
לחיים, לחיים.
כמה דקות אחר כך, איבדתי כנראה את הכרתי ואת זכרוני. המשקה היה כל כך חזק, שמצאתי את עצמי מתעורר בשעת בוקר מוקדמת, בעיצומו של שמיני עצרת, כשהראש דופק ובידיי - - - חמש ערבות של הושענא רבא.
יצאתי למטבח לשתות משהו, הפעם נטול אלכוהול, וראיתי שם את ג'רי מיודענו יושב, חיוך רחב על פניו.
"בוקר טוב, גוט יום טוב", הוא אמר. "לא ידעתי שאתה גם דרשן, גם זמר וגם רקדן".
לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"אגיד לך את האמת", אמר תוך שהוא לוגם מהקפה שלו. "לא רצינו שתלך לישון אתמול. בהקפות הראשונות שאנחנו עושים בליל יו"ט ראשון במיוחד לכבודכם - היהודים מארץ ישראל - עשית לנו חג שלא נשכח אותו לעולם. אילו ריקודים, איזו שמחה, אבל השיא היה מה שדיברת בבית הכנסת. לא אשכח את זה לעולם".
רוכב ערבות, הושיעה נא
מה אמרתי? שאלתי בסקרנות.
"אוהו. נתת את 'נאום הערבות'. הסברת שכל העולם חושב שבערבות אין שום דבר מיוחד. אף פעם לא ראיתם יהודי שמתפלל בט"ו בשבט שיזכה לערבות מהודרות בסוכות. באף סיפור צדיקים על מסירות נפשם לקיום מצוות ארבעת מינים, לא שמעתם שהיה חסר לצדיק ערבות. אין אף מופת שקשור לערבות. הערבות הן בצד. יודעים שבסוף יסתדרו איתן. הן לא עושות מתח או לחץ, הן כאילו מובנות מאליהן. אין אף חוברת צבעונית שמסבירה עם תמונות מרהיבות אלו ערבות כשרות ואלו פסולות. בדוכנים של הערבות אין זכוכית מגדלת, ואף מו"צ לא מטריח את עצמו לשולחנות מחוץ לבית הכנסת. לפעמים נראה שהן פשוט השתחלו בטעות לתוך שלושת המינים האחרים, המהודרים, מאירי העיניים.
"אולי זה נכון. אבל לי נראה שיש טעות. עם מה אנחנו נשארים בסוף החג? מה מלווה אותנו אחרי שעזבנו את שאר המינים? נכון מאוד. הערבה. למה אנחנו לא נשארים עם האתרוג או עם הלולב? כי כנראה בעומק, אי אפשר לשמוח איתם שמחה אמיתית. אתם יודעים למה? כי הם כל כך יפים, כל כך טעימים, כל כך מדיפי ריח טוב, שהשמחה איתם היא שמחה תלויה בדבר. לא קשה לשמוח עם אתרוג מהודר. הוא כל כך יפה, כל כך מריח טוב, כל כך טעים, אז מה הפלא ששמחים?
"זו לא שמחה אמיתית. זו לא שמחה שלמה.
"אבל השמחה שלנו עם הערבות, געוואלד. זו שמחה אמיתית. מכל הלב והנשמה. אין בהן כלום. לא טעם ולא ריח. סתם ענפים. אם אתה שמח עם הערבות, סימן שטעמת שמחה אמיתית. שמחה שלא תלויה בדבר".
ג'רי ממש נכנס לתוך הדרשה. "אמרת אתמול משהו נפלא", הוא אמר. "מי שמצליח לשמוח עם הערבות, לא יפסיק לשמוח לעולם. כמו שיש אהבה שלא תלויה בדבר שמחזיקה לנצח נצחים, יש שמחה שלא תלויה בדבר. מי שמצליח להגיע לשמחה הזו, הוא כבר לא יפסיק לשמוח כל החיים.
"הערבות, הן משל. משל על החיים שלנו. אדם יכול להיות שמח בגלל שהוא עושה הרבה כסף, בגלל שהוא מוקף חברים, בגלל שיש לו בית גדול או שכולם חולקים לו כבוד. הכל זה טוב ויפה, אבל זו שמחה שתלויה בדבר. זו לא שמחה שלמה. השמחה האמיתית היא כשבן אדם מתחבר למהות שלו ושמח איתה שמחה שלמה. שמחת הערבה.
"תסתכלו על הילדים", אמרת. "הם שמחים מכל הלב, בלי שום סיבה. הם שמחים מהחיים עצמם. עכשיו שמחת תורה, בואו נשמח פעם אחת מכל הלב, בלי שום סיבה. הרי אתם יודעים, כולנו נהיה בסוף ערבות. האתרוג הכי יפה מתייבש בסוף והלולב הכי גדול, נס ליחו. בואו נרקוד כמו ערבות. בואו נשמח בחיים שלנו, בתורה שלנו, שני הדברים שאותם אף אחד לא יצליח לקחת לנו לעולם".
"כשגמרת לדבר", סיפר ג'רי, "לקחת את הערבות הגדולות שלך, חיבקת אותן כמו היו ספר תורה, ורקדת כל ההקפות עם שיר אחד בלבד. זה היה מיוחד מאוד. שמחת כמו ילד. והאמת, כולנו התחברנו אליך. למי אין געגוע בלב לחיים של שמחה פשוטה ואמיתית. אתה יודע, תמיד ההקפות כאן - בעיקר בלילה הראשון - מהירות. אנשים ממהרים הביתה. הקפות רציניות עושים היום בלילה, בשמחת תורה. אבל אתמול? אתמול רקדנו כמה שעות. היינו יכולים להמשיך עוד שעות ארוכות. כשיש שמחה אמיתית היא מדבקת, אף אחד לא רוצה לעזוב אותה".
"אבל תגיד", שאל ג'רי, "אתה באמת לא זוכר כלום? אתה לא זוכר איך שרת במשך שעות"?
"לא", אמרתי כשפני סמוקות עד לשורשי השערות, "באמת לא זוכר כלום. מה בכלל שרתי"?
"האמת", הוא אמר. "זו הייתה רק מנגינה. בלי מילים, רק מנגינה שלא הפסיקה לרגע אחד".
ג'רי היה בשמי שמיים. "אתה יודע מה", הוא אמר. "יש לנו עוד קצת זמן. אני רוצה לספר לך את הסיפור שלי. אתה בחור צעיר, אולי קצת תמים. תשמע סיפור על איבוד שליטה עם סוף אחר לגמרי, ואולי יהיה לך מזה מוסר השכל".
ארץ ישראל. תש"ן.
גדלתי ברוסיה הקומוניסטית. ידעתי שאני יהודי, אבל כמעט לא הייתה לזה משמעות בשבילי. בסוף שנות השמונים התחלתי להתקרב ליהדות וכששערי הברזל נפתחו הרגשתי שאני חייב לעלות לארץ. ידעתי כמה דורות חלמו לחיות בארץ הקדושה והרגשתי שאסור לי לפספס את ההזדמנות. אשתי נפטרה וכל עולמי היה בני היחיד בן 18. עליתי לארץ, נכנסתי לאולפן והבן שלי הלך לצבא.
רציתי להיות קרוב לבן שלי והחלטתי לשכור דירה ליד הבסיס שלו. זה היה אזור ישראלי מאוד. לא היה שם דובר רוסית אחד. אבל למרות הקשיים, לא יכולתי לאפשר לעצמי להתרחק מהבן שלי. התקבלתי לעבודה במוסד אקדמי מכובד. בגלגול הקודם שלי הייתי מדען מוערך ובארץ חיפשו אנשים שעוסקים בתחום שלי. בתחום מסוים הייתי ממש 'גדול הדור'. גיליתי חומר סינתטי שעושה את אותו אפקט של האלכוהול בלי כל תופעות הלוואי.
זו הייתה המצאה עם פוטנציאל כלכלי מטורף. שווי השוק שלה הוערך במיליארדים רבים. חברות ענק התעניינו ברכישתה, למרות שזו עוד הייתה בחיתוליה. מתעשיית האלכוהול עד תעשיית הפארמה, כולם לטשו עיניים אל ההמצאה שעשויה הייתה להפוך את העולם. המחקרים נעשו בחדרים סגורים וכל מה שהיה קשור בהמצאה היה סוד גמור.
אמנם בפרנסה ברוך השם הייתה לי הצלחה, אבל ההתאקלמות בקהילה המקומית, הייתה קשה בהרבה. לא דיברתי היטב את השפה, לא היו לי חברים, האוכל לא היה לטעמי, אבל הרגשת הזָרות הגיעה לשיאה דווקא בבית הכנסת. וזה לא שלא ניסיתי, עשיתי הכל. התלבשתי כמו כולם, הסתפרתי מחדש, הלכתי לכל השיעורים - כולל אלו שהיו מיועדים רק לילדים, אבל כל הזמן הרגשתי שאני מתקבל בחשדנות. לא היו לי טענות לאף אחד. זה טבע העולם, אבל זה כאב לי מאוד. דווקא במקום שציפיתי שיקבלו אותי כמו שאני, לא הצלחתי להשתלב.
גם אל הרב של בית הכנסת, אין לי טענות. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות. כשהגעתי בפעם הראשונה הוא התעניין מעט על המשפחה ואיך אני מסתדר עם הדירה, אבל מאז עזב אותי לנפשי. האמת, הוא כבר היה יהודי מבוגר, וסבל מבעיות בריאותיות רבות. לא היה לו כוחות ליצור קשרים חדשים. מי שמילא את מקומו היה הבן שלו, ר' אלישע. הוא החל למסור שיעורים במקום אביו, לשבת ב'מזרח' וכמובן הקפיד שבמודעות יכנו אותו בכל התארים הכי מכובדים.
"רגע", שאלתי. "זה אלישע מהבית הכנסת שלך?"
"חכה, עוד נגיע לבית כנסת", הוא אמר. "עם ר' אלישע הזה היה לי קשה במיוחד. לא רק לי היה קשה, אלא לכל הקהילה שנאלצה לקבל אותו כרבם. ר' אלישע, היה באמת תלמיד חכם, על זה אין עוררין, אבל הייתה לו בעיה קטנה. אולי בעצם בעיה לא כל כך קטנה, אבל בהתחלה זה היה נראה משהו קטן". ראיתי שג'רי ממש מתאמץ להפך בזכותו של ר' אלישע. לדבר עליו בעדינות, לגלות טפח ולכסות טפחים. "הבעיה שלו הייתה שקשה היה לו להסתדר עם אנשים. הוא היה יכול להעיר בקול רם לכל אחד, באמצע בית הכנסת, על כל דבר שלא יהיה. ולא, אני לא מדבר על אחד שדיבר באמצע התפילה, אלא על דברים שהצניעות יפה להם. על בעל תשובה טרי הוא צעק: מה קורה איתך? אתה מגיע בלי כובע להתפלל? איזו צורה יש לזה? איך התפילות שלך יתקבלו? וזה רק דוגמה אחת. הוא היה צועק על אנשים בקול על כך שהם קונים חסה שהיא לא חסלט, התספורת של הילד - ומה לא. אנשים ממש פחדו לידו. בכל פעם, זה היה נגמר בפיצוץ, בהערות, בגערות.
כשאנשים פנו אליו ואמרו לו שהוא מלבין את פניהם ברבים, הוא אמר שזו המצווה שלו ולא שייך העבירה של מלבין פני חברו כשעוסקים במצווה כל כך נשגבה. כשאנשים התחילו לעזוב את בית הכנסת, הוא אמר שזה טוב מאוד כי ככה תישאר סולת נקיה של עובדי השם אמיתיים וטוב מאוד שאנשים שהחלישו את כולם ברוחניות הולכים למקומות אחרים. כשמישהו הגיע לדבר איתו בפעם השנייה, הוא צעק עליו שהוא מקרר את האמבטיה ועתיד ליתן על כך את הדין. בפעם השלישית, או-או, אז הפך המעיר התורן לעמלק של ממש. יהודי שנלחם ברב, ובעצם נלחם בריבון העולם, בכבודו ובעצמו.
ככל שמעמדו של הרב הלך והתבסס, כך הלכו העלבונות והתגברו. שיעור 'דף היומי' הפך לשדה קרב. כל מי שהיה שואל שאלה שלא מצאה חן בעיני הרב הצעיר - והאמת, לא הייתה אף שאלה שמצאה חן בעיניו - נתקלה במטח של עלבונות. הכל בארמית והכל בנופת צופים כי הרי לטובת השואל ולהרמת קרן התורה הוא מכוון.
אני, נזכר ג'רי בעיניים מצועפות, לא הייתי מהסובלים הראשיים. גם כי לא ידעתי שההתנהגות הזו חריגה. לא הכרתי בתי כנסת אחרים וחשבתי שככה מתנהגים בכל מקום. שנית, מעולם לא פציתי את פי בשעת השיעור כך שלא הייתי חשוף לפגיעה ישירה.
אבל למרות זאת, פגיעות עקיפות היו באופן קבוע. מה זו פגיעה עקיפה? שאלה טובה. למשל, תמיד אני הייתי משמש כדוגמה להסברת דברי המשנה. כשלמדו על מאמר חז"ל 'אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד', היה אומר הרב: היום רח"ל יש אנשים שלא קרו ולא שנו. הנה, יושב איתנו גרישא, יהודי שלא זכה ללמוד מעולם אף מילה. אתם חושבים שמותר לו לעשות דברים על דעת עצמו? חס ושלום. תמיד תשאל, תמיד תתייעץ, אחרת תעשה את ההלכה ללעג וקלס רח"ל. אתם מבינים מה אומרים לנו חז"ל, רבוייסי".
וככה זה היה נמשך באין ספור דוגמאות מעליבות ופוגעניות. אבל אני הייתי במצב כל כך ירוד, כל כך בודד, שלא היה אכפת לי כלום. איך אומרים אצלכם: העיקר שאומרים את השם נכון.
אבל היה יום אחד בשנה שהיה היום שלי. זה היה היום שהרגשתי ממש קיים. למרבה האירוניה, זה היה ביום היארצייט של אשתי ע"ה. כל השנה התאמצתי לסיים מסכת אחת של משנה. זה לא היה לי קל. לא הכרתי את המונחים, והייתי צריך להשקיע המון בשביל לסיים את המסכת. אבל התאמצתי וכל שנה הייתי עורך סיום מסכת בבית הכנסת בהשתתפות כל אנשי הקהילה. הזמנתי קייטרינג איכותי, הבן שלי היה מגיע מהצבא, אחותי הגיעה גם היא מרחוק בשביל לכבד אותי וכמובן כל אנשי הבית-כנסת שאולי הסתכלו עלי קצת כתמהוני אבל הבינו כמה היום הזה משמעותי בשבילי והגיעו בהמוניהם.
כל-כך רציתי שאנשים ישמחו באירוע, עד שעשיתי מעשה שאולי - במבט לאחור - היה קצת פזיז. בכל שנה הייתי לוקח קצת מהחומר שעליו עבדנו במעבדה, מערבב את זה עם קצת חומרים ועושה מזה עוגה קטנה. החברים בבית כנסת היו קוראים לה העוגה הקדושה. כל מי שאכל ממנה כמה פירורים, היה עולה לשמי שמיים. היה לזה אפקט של שתיית שני בקבוקי יין, אבל בלי אף תופעת לוואי. בכל פעם במהלך הסעודה הייתי מחלק לכל אחד פירור קטן, והשמחה הייתה עד לב השמיים. מי שאכל יותר מפירור, היה כמעט מאבד את הכרתו.
כך נמשכו העניינים כמה שנים בשמחה גדולה.
ארץ ישראל תש"ס.
כוחותיו של הרב הישיש הלכו ודעכו. בנו, ר' אלישע, תפס את מקומו כמעט לחלוטין. חודש לפני היארצייט, כבר הגעתי לבית של הרב להזמין אותו לאירוע. הרב התקשה לדבר. "אני כבר לא אוכל לבוא", הוא אמר. "ר' אלישע ימלא את מקומי".
לא התווכחתי. אם זה מה שהרב רוצה - כך ייעשה. בוקר אחד, אחרי התפילה, ניגשתי לר' אלישע והזמנתי אותו לאירוע. האמת, בלב חשבתי, שהלוואי שהוא לא שומע טוב את היום או את השעה. אבל למרות הכל, הזמנתי אותו באמת מכל הלב.
יום היארצייט הגיע. המלצרים הפכו את בית הכנסת לאולם שמחות מפואר. פרחים, מפות, כלים יפים, תזמורת - הפנינג חגיגי. עשיתי את הסיום בהתרגשות גדולה ורגע לפני שאני מתחיל את הקדיש, נכנס ר' אלישע לאולם כרוח סערה. הוא מיד הודיע לי שאין לו טיפת זמן, ואם רוצים שידבר, כדאי שזה יהיה ממש עכשיו, אחרת הוא לא יוכל להישאר אפילו עוד רגע אחד. הרבה ברירות לא היו לי, התיישבתי בשולחן, נכנסתי לכוננות ספיגה והתחלנו לשמוע את דברי הרב.
הרב נעמד והודיע שזמנו קצר מכיוון שכל דקה שלו מוקדשת ללימוד תורה. "צריכים לדעת שיארצייט זה יום חשוב, אבל יותר חשוב לדעת האם הנפטרת הייתה שומרת תורה ומצוות או ח"ו כמו הבן שהלך רח"ל לצבא. הו, הבן איתנו. ברוך השם", הוא פנה לבן החייל שלי, "אתה צריך לדעת שכל עבירה שאתה עושה מוסיפה עוד קרשים למדורה של האמא בגיהנום. זה לא פשוט". הבן שלי התכווץ במקום. הוא לא כעס, אבל הוא היה פשוט מושפל. נשבעתי באותו רגע, שיהיה מה שיהיה - את ר' אלישע אני לא מזמין יותר ליארצייט, ויהי מה. וכאילו לא הספיק החשבון עם הבן, תוך כדי דיבור פתח הרב חזית חדשה. עוד לא שקעה נשמתו של בני, וכבר זרחה לה נשמתה של אחותי. זו נשואה ליהודי כשר, שומר תורה ומצוות, חבוש בכיפה סרוגה. כשהרב ראה את הכיפה של גיסי, הוא ממש התעורר לחיים: "אתם יודעים רבותי, הנשמה יודעת בדיוק מי צודק, מהי הדעת תורה האמיתית ומה הם הזיוף והשקר. גם זה מצער את הנשמה. איך אפשר לחיות בכזה שקר? איך אפשר לטבול עם שרץ ביד? כאילו לעשות עילוי נשמה אבל להישאר בבינוניות ובשקר". גיסי לא ידע את נפשו, ואחותי חטפה מתקפה שלא ביישה את המתקפות האחרות. "נשים ששייכות ל"ע לציבור ההוא מזלזלות בצניעות, מזלזלות ב'השקפה' חושבות שהעולם הפקר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה.
"גרישא", פנה אלי הרב. "אתה יודע מה באמת צריכה האשה לדעת. מה הכי חשוב בבית". לא ידעתי מה לענות. אני ואשתי חיינו ברוסיה של הקומוניזם, ללא ידיעה מינימלית על תורה ועל מצוות. רק בשנה האחרונה לחייה התחלנו להתקרב ולמדנו על שבת וטהרת המשפחה, עליהן שמרנו מכל משמר, לעיתים ממש במסירות נפש. החלטתי לא לענות לרב. ידעתי שכל תשובה תגרור עוד מתקפה ארטילרית ובליבי התפללתי שמופע האימים הזה יסתיים. לא הבנתי איך הפכה הסעודה השנתית שלי למופע מבחיל של גסות רוח.
התפללתי להשם שר' אלישע יישב כבר. והקב"ה נענה לתפילתי.
ר' אלישע התכוונן לסיום הדרשה, לא לפני שהזכיר כמובן שזה הזמן להתחזק ולא לחשוב רק על האוכל, ו-"גריש'ע, הרי לב יודע מרת נפשו, ואני לא צריך לספר לך במה להתחזק, והכי חשוב להוסיף עוד בלימוד, ובודאי שמי שמתחזק זה מחזק גם את המשפחה מסביב. טוב, דיברנו מספיק. רק נעשה מזונות לעילוי נשמת ונלך".
המלצרים עוד לא הגישו את האוכל והצלחת היחידה שהייתה מונחת על השולחן הייתה הצלחת עם העוגה הקדושה שלי. זו כבר הייתה מפוררת ומוכנה לחלוקה, אבל הרב שהיה היחיד שלא ידע את סוד קדושתה של העוגה, החל לברך מזונות. רציתי להסביר לו שלא כדאי לו לקחת, שזה יכול להזיק לו, אבל הרב השתיק אותי עם היד. 'גריש'ע, כמה פעמים צריך לומר, עדיף להקשיב מאשר לדבר. רק אם יש ברכה, כדאי לדבר, ולענות אמן'. וכך, עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, הוא נטל את העוגה, בירך מזונות בקול רם, ובלע חצי מהכמות שהייתה על הצלחת.
שקט ירד לעולם. דממת מוות. איש לא העז להוציא הגה. רק קול לעיסת השיניים של הרב ניסר בחלל החדר. הבטתי בו. זו לא היתה עוגה שהצטיינה בטעם מיוחד. להפך. היא היתה קצת חמוצה והרבה טפלה. היא לא יועדה לאכילה. אבל הרב בכל זאת לעס ובלע כזית. בזה אין ספק. רק עכשיו, הבין ר' אלישע שמשהו קורה. הוא שם לב שמשהו כאן מוזר קצת. אבל הכמות שהכניס לגופו, שמספיקה לטשטש בקלות חמישה עשר איש, לא נתנה לו אפילו דקה אחת של חסד. הוא, שמעולם לא איבד את צלילות דעתו, שהיה דוגמה ומופת למאמר החכם: לשמחה זו מה עושה, התחיל להתפרץ בשאגות אדירות של צחוק פרוע. זה היה מחזה מחריד. כולם הסתכלו עליו בעיניים פעורות. כמכושפים. חלק מהציבור הסתכל עלי, כאילו אני שהמצאתי את הבעיה, אמור לדעת גם את הפתרון. אבל לא היה שום פתרון. ידעתי שאין סכנה בריאותית, ואנחנו פשוט מקבלים הזדמנות להיחשף לצפונות ליבו של ר' אלישע שנפתחו בפנינו כספר פתוח.
מה אגיד לך בחור צעיר, נאנח גרישא, ראיתי בחיי אלפי שיכורים, אבל כזה דבר עוד לא ראיתי. ר' אלישע השתטח על הרצפה, חבט את ראשו בקרקע, ונהם נהימות משונות, אחר כך החל לדבר על אביו, הרב המבוגר, בצורה מבזה ומביישת. חלק מהאנשים סתמו את האוזניים מבושה. כל כעסיו, פחדיו, תשוקותיו ותסכוליו יצאו לעין כל. מה שהוא נהג לעשות לצאן מרעיתו במשך שנים, קרה לו בכפל כפליים. היו אנשים שמיהרו להקליט את דברי הנאצה. הם היו כל כך שמחים לאידו, שלא התאפקו. המופע נמשך למעלה משעה. מופע אימים. חזיון תעתועים. אלו דיבורים, אלו תיאורים, אלו מאווי לב ומעשים נוראיים הוא עשה, רחמנא ליצלן ולישזבן.
לאט לאט, נרגע הטירוף. הקולות נחלשו, כוחותיו תמו. ידעתי שהוא באפיסת כוחות ועלול להתייבש. הזמנו מהר אמבולנס ועדכנו את בני משפחתו שיבואו לבית החולים.
נשארנו כל משתתפי הסעודה - שלא הייתה בבית הכנסת. לא ידענו לאן ממשיכים מכאן. כאילו חווינו יחד איזה חזיון של התגלות אלוקית שהופיעה פתאום, כאן בסלון הבית, מבלי שהיינו מוכנים לה. בין רגע באה ובין רגע הלכה.
אחרי זמן מה פשוט התפזרו החברים איש איש לביתו, בלי לומר דבר.
למחרת בבוקר, שמענו מהשכנים בבניין של ר' אלישע, שבני ביתו אורזים כבר מהבוקר את מיטלטליהם ועוזבים באופן מיידי את העיר. איש לא חשב שישנה אפשרות אחרת. היו נשמות טובות שדאגו לספר לרב על מעללי בנו. הרב הזדעזע, הוא הגיע לבית הכנסת, כבש את פניו בקרקע, ואמר פרקי תהילים בקול בוכים. הוא לא הצליח לחזור לעצמו. אחרי כמה ימים, שמענו שר' אלישע כבר איננו בין החיים. הוא לא עמד בביזיונות, ועלה לשמי שמיים. זו הייתה מכה קשה. לרב, למשפחה, לקהילה, לכולם.
אבל מי שלקח את זה הכי קשה - הייתי אני.
בליבי הרגשתי כאילו שלחתי בו יד. כאילו יש לי אחריות עקיפה על מותו. הרגשתי אשמה איומה.
לא הכרתי רבנים, אבל הרגשתי שאני חייב לעשות תשובה. לכפר על מה שנגרם בעטיי. אחד המתפללים, שלח אותי לאחד מצדיקי הדור. הוא כבר ידע להגיד לך מה לעשות. נכנסתי אליו בשעת לילה מאוחרת, סיפרתי לו את כל הסיפור בדמעות שליש, וביקשתי תשובה.
הרב הסתכל אליו בעיניו הטובות, הרגיע אותי במילים חמות והבהיר לי שאין לי שום אחריות על התוצאה. אם בכל זאת אתה רוצה כפרה, תעשה שלושה דברים: תקבל על עצמך גלות, כדין כל מי שהרג בשוגג. תעסוק בבניית מקדש מעט, כמו הורדוס שהרג את חכמי ישראל ועסק בבניין בית המקדש לכפר על נפשו, ושלישית - תיקח את ההמצאה שלך שגרמה למיתה ותכוון אותה לצורכי רפואה. לתועלת האנושות.
ואיך אדע שהסתיימה תקופת הגלות שלי, שאלתי את הרב.
אתה כבר תדע, הוא אמר. אתה תדע.
הדף החדש של ג'רי
כנראה נגזר עלי בעולם הזה להיטלטל ממקום למקום, אומר לי ג'רי. זה השם שלי גרישא, מלשון גר או אולי מלשון גלות, אבל כנראה זה מה שהקב"ה רוצה ממני. יום אחרי הפגישה עם הרב חיפשתי לאן לעבור. לרוסיה לא רציתי לחזור בשום אופן. חיפשתי מקום שאפשר להקים בית כנסת בלי הפרעות ועם קהילה יהודית תוססת. עברתי על הגלובוס שוב ושוב, אבל לא ראיתי אף מקום שעונה על הציפיות.
בדרך למכולת, שמעתי ברדיו ראיון מרתק. על הקו היה פעיל קירוב מהעיר מיאמי, שסיפר על הישראלים הרבים שמתגוררים בעיר, על הקהילה היהודית ועל הצימאון הגדול שיש לתורה ויראת שמים. ראיתי בזה אות משמיים, ושבועיים אחר כך כבר הגעתי עם כמה מזוודות למיאמי.
שכרתי דירה באזור של הישראלים והחלטתי לפתוח דף חדש בחיי. במקום מדעים, נדל"ן. היו לי כמה גרושים בכיס, והחלטתי להשקיע בכמה בתים. את בית הכנסת שלי אקים דרך הביזנס. בכל העסקאות שעשיתי השתמשתי בישראלים שהתגוררו סביבי. אחד תיווך, אחד נתן שמאות, השלישי היה עורך דין, הרביעי בנקאי וכן הלאה. כולם היו ישראלים שהתגוררו באזור שלי והם העניקו לי את השם ג'רי. האמת, אני לא מתחבר לשם הזה, אבל מילא. כאן אמריקה. אחרי כמה חודשים כבר פתחתי בית כנסת קטן לכל הקהילה שאספתי סביבי. ברוך השם, המתפללים מאוחדים כאן בלב ונפש. הקב"ה עזר לנו וניצלנו את הגאות במחירי הנדל"ן ואנחנו חיים לא רע. רק דבר אחד לא הסכמתי לעשות בשום אופן למרות כל הלחצים: למנות רב לבית הכנסת. אתה בטח כבר מבין למה.
• • •
הייתי מרותק לסיפור. זמן שחרית כמעט הגיע. תגיד, שאלתי אותו, מה עם הקבלה השלישית? מה עם התרופה. אה זה, אמר ג'רי. זה כבר לא תלוי בי. מבחינתי סיימתי את הפיתוח כך שיתאים לטיפול בחרדות ובדיכאון, אבל עכשיו זה תלוי ברשויות האמריקניות. הן צריכות לבדוק את זה. יש כאן, הוא הסביר, רשות פדרלית בשם אף.די.אי שאחראית על האישורים. זה ארגון איטי ומסורבל. יכול לקחת שנים עד שייצא מזה משהו אם בכלל. אני את ההשתדלות עשיתי, עכשיו הגיע הזמן שהקב"ה יעשה.
היה כבר מאוחר, הלכתי להעיר את אורי, ויצאנו ביחד לחגוג את שמחת תורה בבית הכנסת. הוא עשה עלי רושם כביר. החכמה והענווה, הנדיבות הגדולה שלו, בן אדם שלא שוכחים. קיוויתי בשבילו שיום יבוא והשליחות שלו תסתיים.
ישראל. עשרת ימי תשובה. תשע"ח.
שיחה ממספר חסום על הצג.
בדרך כלל אני לא עונה. מהצד השני זה או הרב שוינגר שמשאיר מיד תא קולי לחזור אליו או מהבנק. אבל משום מה החלטתי לענות.
"ברייטקופף?" קול רוסי כבד.
מי זה יכול להיות, למען השם.
"מדבר", עניתי. "מי זה?"
כבר הספקת לשכוח את היהודי שפתח בשבילך את ה'טריפל דיימונד'? שאל קול מחויך מעבר לקו.
"גרישאאאאאא", צעקתי. "מה שלומך? איפה אתה?"
"אני בסדר. תגיד", הוא שואל, "יש לך כבר ערבות לחג?"
צחקתי מקול הלב.
"אתה בארץ?" שאלתי.
"כן, בטח. אני בארץ".
"אז אתה בא אליי לחג. אתה האורח שלי".
"אני בגלגול הזה כבר לא אוכל להתארח. אני כבר זקן. אבל אני רוצה לראות אותך, אם תוכל כמובן".
שעתיים אחר כך כבר ישבתי אצלו בבית. בית מפואר בקומפלקס גדול במרכז הארץ.
אחרי שהחלפנו כמה מילות נימוסין, לא התאפקתי. "תגיד", שאלתי, "איך נגמרה השליחות שלך? מתי חזרת לארץ?"
"הו", הוא אמר, "בשביל זה קראתי לך. אתה חייב לשמוע את סוף הסיפור.
"כמה שנים אחרי שהיית אצלי, הגיע המשבר הכלכלי הגדול של שנת 2008. הבורסה נפלה, בנקים קרסו והעיקר, מחירי הנדל"ן צנחו בשמונים אחוז - במיוחד באזורים שבהם אני פעלתי. אתה בטח זוכר, כל בית הכנסת, היה בנדל"ן. כולנו היינו ממונפים עד למעלה מראש. כולנו היינו שקועים בהלוואות גדולות מהבנקים, והבנו מהר מאוד שהסיפור שלנו נגמר. החיים שלנו קרסו לנו מול העיניים ולא יכולנו לעשות שום דבר בשביל לעצור את הקטסטרופה. תם הטקס, כמו שאומרים בארץ.
"הגיע חג הסוכות, אולי החג הכי עצוב בחיים שלי. נשארתי בעל חוב עצום, בלי כלום ביד. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אתה יודע: באמריקה אתה לא קונה בית, לא קונה אוטו, הכל בליסינג או בשכירות. ברגע שנפלת ואין לך לשלם, אתה מחזיר ציוד. כולם ידעו שבעוד כמה ימים יפנו אותנו מהבתים, ייקחו לנו את המכוניות ואת כרטיסי האשראי ונאלץ להתחיל את כל מסלול החיים שלנו מהתחלה. אתה יודע איך זה, באמריקה, הכסף שיש לבן אדם קובע את הערך שלו. שם שואלים על האנשים 'כמה הוא שווה'. כאילו הכסף זה מה שמעריך את הבן אדם.
"הגיע הושענא רבה אחרי צהריים, אני מתכונן להיפרד מהסוכה. על השולחן עוד מונחות מהבוקר הערבות של ההושענות. אני מתבונן בהן, ופתאום נזכר בשמיני עצרת שהיית איתנו. איך שמחת ורקדת עם הערבות היפות שלך בניגון אחד כל הערב. נזכרתי במה שאמרת על הערבות, שאין להן כלום, ולכן הן הכי שמחות, כי השמחה שלהן לא תלויה בדבר, נזכרתי גם שאמרת שזה לא רק הערבות, אלא כל דבר. גם על כסף. ובאותו הרגע הבנתי, שאני עומד כעת במרחק של שעה או שעתיים מהתיקון שלי. יצרתי שמחה שגרמה מוות, ועכשיו אני אייצר שמחה שתביא חיים חדשים לנפשות השבורות שאיתי.
"כשהחבר'ה התקבצו לקראת יו"ט ראשון של שמיני עצרת בבית הכנסת, זה היה נראה התכנסות של פגרי מתים. כולם היו שפופים ומדוכאים, עצבניים ופוחדים, במתח נורא מה ילד יום. זה היה בית כנסת מלא הושענע'ס. ערבות חבטות ובוכיות.
"ביקשתי להגיד כמה מילים - ואמרתי להם: רבותי, יש לנו הזדמנות חד פעמית, נדירה, שמי יודע אם תחזור על עצמה אי פעם. אם אנחנו שמחים כל שנה כי הרווחנו הרבה כסף באותה שנה, אז השמחה היא תלויה בדבר... אבל השנה, הפסדנו הכל. אין לנו כלום, חוץ מחובות עד מעל הראש. עם מה נשמח? השנה זו הבצורת. הקשיים הגדולים בדרך. אבל יש שנה חדשה בפתח. שנה בלי טעם ובלי ריח. שנה של ערבה. מי יודע מה יילד יום. אבל אתם יודעים מה אף אחד לא יוכל לקחת לנו? את הלב. את רוחב הלב, את הקשבת הלב, את האחווה והריפוי שבלב, לעצמנו ולסביבתנו.
"הערבות מחברות אותנו לנצחי, לנשגב, שקיומו ואמיתת קיומו אינם תלויים בדבר.
"כך לגבי שמחה, כך גם לגבי אהבה. כך לגבי כל קיום באשר הוא.
כל אחד ייקח לו ערבה אחת לשמוח בה, וקדימה, פעם בחיים נשמח כמו שצריך...
"אני לא צריך לספר לך איזו שמחת תורה הייתה לנו. ההקפות שעשינו לכבוד יהודי ארץ הקודש באותו לילה ראשון של 'שמיני', לא יישכחו מאיתנו לעולם. ממש געוואלד. עד לב השמיים. הרגשתי שהקב"ה קיבל אותי כמו שלא קיבל אותי מעולם.
"עשרות של יהודים הפכו את חייהם מחושך לאור. תקווה חדשה החלה לנשוב בין רוחות הייאוש המר. בפעם אחרת אולי אספר לך גם איך קמה אלומת חייהם וגם ניצבה, חרף כל הנסיונות והקשיים. ואיך לאחר שרקדנו את נשמותינו עד כלות, יום אחרי החג, הגיע הטלפון מהאף.די.איי האמריקני עם הבשורה שהחליטו לאשר את התרופה. ואיך מיד אחרי זה הגיעו אלפי טלפונים של חברות גדולות שכל אחת מהן הציעה סכום גדול יותר ואיך עשיתי אקזיט שיכול לסדר את משפחתי לדורי דורות. אפשר לכתוב רק על זה ספר. אבל ביום שלמחרת אספתי שוב את מתפללי בית הכנסת והודעתי להם שהכסף שבקופה יתחלק לכולם. אף אחד לא ייפול. כל אחד יקבל מה שהוא צריך בשביל להשתקם.
"חילקתי את הכסף, השארתי לעצמי כדי צורכי, ודאגתי שיהיה כסף לבית הכנסת להמשיך ולפעול עד עולם. ביקשתי שיעשו לוגו חדש לבית הכנסת. לוגו שעשוי מענפי הערבה. זה הסמל שלנו הערְבות ההדדית, הערבות והנעימות לכל מי שבא בשעריו, וגם מלשון עירוב של כל המפרידים המלאכותיים שגורמים למחלוקות בינינו לבין הזולת, בינינו לבין אבינו שבשמים, בינינו לבין השמחה הפנימית הכבויה שבתוכנו. שמחה שמשוועת להתקיים בזכות עצמה ולהקרין לסביבתה.
"אז ברוך השם, יש לי כסף, אבל עדיין, ערבות לחג לא השגתי. אתה לא חושד בי שהיה לי אפילו רגע אחד של חולשה להתפתות להשתמש בערבת-פלסטיק מהשקית... מה דעתך, שמעון, אולי נלך יחד למצוא לנו איזה עץ בטבע, ונארגן השנה לכולם ערבות גדולות ויפות, כמו פעם?"
"גרישא, אתה תישאר כאן", אמרתי לו. "אני אארגן לך השנה ערבות כמו שצריך. מעולם ועד עולם ראו כאלה ערבות".
"מגיע לך", אמרתי לו, וחיבקתי את הערבה שלי חיבוק גדול. "אתה הערבה היחידה בעולם שנתעברה בה נשמתם של האתרוג, הלולב וההדס גם יחד".
גמר חתימה טובה, גרישא.
חג שמח, יהודים.
- הסיפור המלא פורסם במגזין החג של עיתון 'משפחה'