אאא

עיתון בית ספרנו, ניו יורק 1920

עיתון בית ספרנו, שיצא בניו יורק בשנת 1920 על ידי תלמידות התיכון היהודי, פרסם שיר בשם פורים בצפת. השיר מתאר געגוע לעיר הישראלית צפת, עם תיאור ממש מדויק של ערב נוגה העולה בחצרות, ילדי אברכים מתרוצצים ועוד.

ניתן להרגיש את האהבה לעיר, שסביר מאד להניח שאף אחת מהבנות שכתבו וערכו את העיתון לא היו בה מעולם, בהתחשב בדרכי ההגעה הקשים של שנות העשרים של המאה הקודמת וגילן הצעיר של הבנות.

יש משהו מרגש בכמיהה של נערות יהודיות בנות עשרה, שחיות בניו יורק "העיר הגדולה" בתקופה של עושר ומותרות של אחרי מלחמת העולם הראשונה שהסתיימה שנתיים קודם לכן, ובכל זאת מפתחות רגש למדינה קטנה, ענייה ורוויה באלימות וקרבות שעליה רק שמעו מסיפורים. אנו יכולים להסתכל על היסטוריה יהודית ולהתמקד במלחמות, באנשי רוח משמעותיים, במנהיגים ועוד. לינק לשיר "פורים בצפת".

 המליץ, רוסיה, מאי 1882

המליץ היה עיתון שהתפרסם בין השנים 1860–1904, תקופה שנראית לנו כעת כמו היסטוריה עתיקה ממש. בשנת 1882, עיתונאי יהודי ישב ברוסיה, וכתב השוואת בין אמריקה ופלשתינה, הלא היא מדינת ישראל, למרות שסביר להניח שאת כל הידע שלו הוא שאב, אולי, מאיור מטושטש.

הנקודה היא שמדינת היהודים נתפסה אצלו במאמר כמקום של אהבה חמלה ורוך. האם הוא ביקר שם כדי לבדוק את דבריו הלכה למעשה? האם ההשוואות לארצות הברית הצעירה של אז נעשו לאחר שהפליג גם לשם, ולאחר מכן ביסס את טענותיו המחקריות? סביר להניח שלא, מאחר וזה לא היה כל כך פשוט באותן שנים, וכל ביקור למקום כמו פלשתינה או ארצות הברית היה כרוך בהפלגות ארוכות וקשות.

אז מהיכן הגיעו רגשות האהבה והחמלה שהוא ייחס לישראל? מן הסתם, מהסיפורים ששמע בילדותו, מהרגש שלו כיהודי למדינת היהודים. 

עולמי הקטן, ינואר 1939

עיתון זה, שפורסם לילדי וורשה בשנות מלחמת העולם השנייה, הצליח ליצור מצג שווא של חיים נעימים יותר מכפי שהילדים האלה יכלו לחלום, מאחר ורובם היו כלואים בגיטאות.

העיתון הציג איורים של משחקי ילדים בשלגים, צילומים של חיות כמו אריות, חמשירים שמחים ובכלל שמר על רוח אגבית צעירה ומשועשעת, גם ביחס לתקופה הקשה וגם ביחס למה שהיה נהוג באותה תקופה, שהיה קשוח ודידקטי גם בפנייה לילדים.

בגיליון של ינואר 1939 מתפרסם סיפור, שמתרחש בארץ ישראל, ולכל הילדים יש שמות ישראלים תקניים כמו יוסי וכו'. הסיפור מספר על כיתה שיוצאת בט"ו בשבט לטעת עצים ושתילים, כל ילד נושא בידיו מעדר, ויחד הם יוצאים לטבע. הסיפור הוא מצחיק, יוסי כמובן מסתבך לתרועות צחוקם של ילדי הכיתה ושל אמו, אבל כמובן שהסוף הוא טוב. מעניין לראות שהילדים הם עליזים, לובשים בגדים קצרים (באותה תקופה היו שלגים בוורשה) ונראים משוחררים ועסוקים במלאכת העידור שלהם.

הסיפור בעצם אמר לילדים, יש תקווה. במקום אחר בכדור הארץ יש שמש, ויש חופש, וילדים מתעסקים עם דברים כמו לטעת עצים, לא בניסיונות הישרדות. אפשר לדמיין את ילדי וורשה שמתנחמים בסיפור הזה, מסתכלים שוב ושוב על הציורים, חולמים להיות כמו יוסי ולגור במדינה שטופת שמש וחופשיה.

אגב, בגיליון אחר של אותו עיתון, מופיע צילום של ילדים ישראלים שיושבים בכיתה ארץ ישראלית, לבושים בבגדי קיץ, מכינים סרטים ליום קק"ל. גם תמונה זו מתקשרת לכמיהה לטבע, לפירות העץ, לשמש ולחופש שביטאו עורכי עיתון הילדים, שישבו בתוך גטו, קפאו מקור וגוועו מרעב. 

בן כוכב, ינואר 1925

בגיליון ינואר של העיתון הוורשאי לילדים מופיע סיפור שנקרא בחצר הדוד, וכולו שיר הלל לירושלים היפה, שיש לה הרים גבוהים וסלעים נפלאים.

הסיפור מתאר נסיעה של אורי הקטן לדוד במושבה, שם אכלו את תוצרת חיות המשק (אכלו ביצה ושתו חלב), עד שתרדמה חזקה נפלה על אורי.

ניתן להרגיש מבין השורות את הכמיהה לשלווה הכפרית שיוחסה באותה תקופה למדינת ישראל, שנדמית כמו ציור מרהיב של כפר קטן, שלו ורגוע בסיפור זה