אאא

עשרת הניסיונות שהתנסה בהם אברהם אבינו, הם 'אב טיפוס' למכלול ההתמודדויות של האדם בעולם הזה: רעב, מלחמה, עקרות וכו', והניסיון הראשון, ההתחלה של כל ההתמודדויות האלה, הוא: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית, יב א). 

למה? מה יש בעצם היציאה מהמולדת ומבית האב, שעשוי לשמש בסיס לכל הניסיונות שבהמשך הדרך? 

בספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן יש תורה, קצרה ועוצמתית, שהושמטה ברוב ההדפסות. שמה של התורה הוא 'אחד היה אברהם', והיא מתווה לנו דרך שלמה בהנהגת החיים: 

שֶׁאַבְרָהָם עָבַד הַשֵּׁם – רַק עַל יְדֵי שֶׁהָיָה אֶחָד, שֶׁחָשַׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא רַק יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא הִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁסָּרִים מֵאַחֲרֵי ה' וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ... וְזֶהוּ: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם". וְכֵן כָּל הָרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִכְנֹס כִּי אִם עַל יְדֵי בְּחִינָה זוּ, שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁאֵין בָּעוֹלָם כִּי אִם הוּא לְבַדּוֹ יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם אָדָם הַמּוֹנְעוֹ, כְּגוֹן אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹ חוֹתְנוֹ וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכַיּוֹצֵא, אוֹ הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ מִשְּׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם, הַמַּלְעִיגִים וּמְסִיתִים וּמוֹנְעִים מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. 

רבי נחמן אומר (חיי מוהר"ן, מעלת המתקרבים אליו יט), שאם ניקח תורה אחת שלו ונלך איתה לעומק ולרוחב כברת דרך ארוכה, נהיה ל'אנשים כשרים'. התורה 'אחד היה אברהם' היא דוגמה אופיינית לתורה שאפשר לעשות איתה דרך שלמה אל ה'עצמי' ואל השם יתברך. 

אחד היה אברהם – הדרך לעבודת השם עוברת במחשבה שאתה יחידי בעולם.

האמירה הזאת מופנית אליך, שגדלת בבית שאין בו זכר לקיום תורה ומצוות, ואומרת לך: אל תסתכל על אף אחד! תהיה אחד! תבחר את הדרך שלך – אל השם. 

אבל האמירה הזאת פונה גם אליך, שגדלת בבני ברק או בירושלים, בבית חרדי למהדרין המדקדק בקוצו של יו"ד, ולמדת בישיבה הנחשבת ביותר. גם אז אומרים לך – אל תסתכל על אף אחד! תבחר את הדרך שלך!

וזה לא פשוט כל כך.

אנחנו יכולים להבין את הצורך של אברהם אבינו לבחור לו דרך, שהרי הוא בא מהבית של תרח, מתוך מוזיאון הפסלים הענק של חרן. הוא – באמת היה צריך לבחור!

אבל אחרי שהוא בחר, אחרי שהוא סלל את הדרך אל השם, ההמשך כבר ברור, לא? הוא אכן היה צריך להיות אחד ויחידי. אבל אנחנו? לנו כבר יש דרך!

בתחילת תפילת העמידה אנו אומרים: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", ושואל הבעל שם טוב הקדוש: מדוע לא תיקנו לומר בפעם אחת – "אלוקי אברהם, יצחק ויעקב"? לשם מה הפירוט הזה? 

ומשיב, שהדבר בא ללמדנו שלא רק אברהם בחר בהשם. גם יצחק בחר בהשם. גם יעקב בחר בהשם. כל אחד מהאבות הקדושים חיפש ומצא את הקשר המיוחד שלו עם השם יתברך. כל אחד עבד את השם באופן המיוחד לנשמתו וגילה דרך רוחנית לעולם כולו. כי לא משנה אם אתה הבן של תרח או של אברהם. כדי להיכנס לעבודת השם אתה צריך לבחור את הדרך שלך!

מה פירוש לבחור? האם משמע שאם אני חרדי מבית, עלי לעזוב הכול, להסתופף בצילם של תרח ואנשיו, ומשם לבחור?
חלילה!

מה כן?

כל יהודי בא לעולם כדי לגלות משהו חדש. אצל השם יתברך אין עודפי ייצור. כל יהודי הוא יצירה חד-פעמית נדירה באיכותה, שאין כמוה בכל העולם. אתה נבראת כדי לעבור דרך שהיא רק שלך, דרך שנועדה להוציא מהכוח אל הפועל כוחות שניתנו רק לך. אתה מדהים. מיוחד. ואין כמוך.

ומה אנחנו עושים במדהימות החד-פעמית הזאת, שלנו?

קוברים אותה בנורמות חברתיות, בציפיות הסובבים אותנו, בנראוּת, ב'כולם עושים', 'כולם אומרים', 'כולם קונים'.

מתי זכרנו מה אנחנו באמת רוצים? כמה מאיתנו הלכו ללמוד את מה שהם באמת-באמת חלמו, ולא את מה שאבא/ סבא/ דודה/ חבר /שכנים או אחרים ציפו מהם? כמה מאיתנו גרים במקום שלבם חפץ? מתי בכלל פגשנו את הלב שלנו? מתי שמענו את הקול האמיתי של נשמתנו?

לעיתים נדירות מאוד...

כשהיינו קטנים לא ידענו בכלל שיש דבר שקוראים לו 'מה שאני רוצה'. היינו מחויבים לסובבים אותנו; לשמוע בקול אבא, לרַצות את אמא, להצטיין כמו... להיות הכי... או יותר... ואם היינו טרבל-מייקרים – להתנגד לאבא, לעצבן את אמא, להטריף את דעתם של המורים, להיכשל, להיות הכי לא והכי פחות... אבל בין כך ובין כך, לא היינו אנחנו; הופעלנו. 

כשגדלנו כבר היינו עייפים וטרודים ומכוסים באלפי מסכות ומבוססים במשחקי תפקידים, ואת הזהב הנדיר שאנחנו, את החד-פעמיות שלנו, זנחנו, השארנו במרתפים, שיירקבו שם.

בא רבי נחמן, הצדיק שהקדיש את חייו בשביל להניח יד על ליבוֹ של כל יהודי ולעורר אותו, ומגלה לנו את סוד הבחירה – גם אם באנו מבית חרדי. זהו סודו של אברהם אבינו, שעבד את השם במחשבה שהוא אחד. הוא היה אחד ממש! הוא לא סחב על גבו את צרכיו, מחשבותיו ורצונותיו של איש בעולם! הוא הכיר את עצמו. הוא חיפש את עצמו. הוא ידע איפה הגבול בינו ובין זולתו. הוא היה אברהם העברי – עמד מעבר אחד של הנהר, כשכל העולם כולו מהעבר האחר.

רק כך הוא מצא את השם. רק כך הוא נהיה – הוא. רק כך הוא התגלה לעצמו ולעולם ונעשה אבי האומה הקדושה.

ורק כך נזכה גם אנחנו בעזרת השם לגלות את הייחודיות הנדירה שלנו, בתוך האחדות של הכלל. על ידי שניקח לעצמנו פסק זמן קבוע, עשר דקות ביום, חצי שעה, או המובחר – שעה ביום, ונחפש את עצמנו. נשאל אותנו מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. נערוך היכרות עם עצמנו, טיפין טיפין, עד שנמצא את השביל המיוחד שלנו אל השם יתברך.