אאא

הייתי בחור כבן עשרים כשזכיתי בחצי מיליון שקלים בהגרלת הלוטו, היה זה רגע מטורף, הייתי בהלם כשעברתי שוב ושוב על המספרים, לא טעיתי באמת זכיתי בחצי מיליון שקלים, לעולם לא היה לי בכיס יותר ממאה שקלים – וגם אם היה הייתי מבזבז אותם בדקה וחצי.

יום לפני -  הייתי בבנק, הפקידה הזהירה אותי שהיא מתכוונת להחזיר לי את הוראת הקבע של חשבון הטלפון שלי על סך של שמונה מאות שקלים. היה זה עוד לפני המהפכה של כחלון - חשבונות הסלולר היו גבוהים מאוד, התחננתי בפניה שלא תחזיר את הוראת הקבע, והיא בקשיחות אופיינית לפקדי בנק אמרה שאין לה ברירה.

למחרת כשהבאתי את ההמחאה ממפעל הפיס ניגשתי לחדרו של מנהל הבנק להפקיד אותו, הוא הביט בי במבט מזלזל ואמר שאגש לאשנב. הנחתי לו את ההמחאה על השולחן -  מול הפרצוף, העיניים שלו התגלגלו כשראה את הסכום.

בשיחת טלפון אחת הוא הזמין אליו למשרד את יועץ ההשקעות שלו, ועוד כמה בחורים מעונבים ואמר להם שיש לנו אורח 'מהחשובים של הבנק'. היועץ והקולגות שלו שהכירו אותי כבחור דלפון, חשבו שהמנהל חמד לו לצון. כשראו את הלוגו הגדול של מפעל הפיס מודפס על ההמחאה, יכולתי לראות את ניצוץ הקנאי בעיניים שלהם – ניצוץ שעוד אלמד להכיר היטב.  הם לחצו את ידי בחביבות ואמרו מזל טוב, אחד מהם עוד הוסיף לי כמה ברכות שבטח רק אנשים עשירים מבינים. ואני -  עמדתי שם,  בחור צעיר, עם לבוש מרושל משהו, יותר דומה לקבצן מאשר לאדם שיש לו בחשבון חצי מיליון שקל, ואמרתי למנהל – "תפקיד את הכסף ועל השקעות עוד נדבר".

הלכתי הביתה לא סיפרתי לאף אחד כלום, חיכיתי לאבא שיחזור מהעבודה, כשהגיע  שאלתי אותו בתמימות מעושה "אבא כמה חובות יש לך"? "חמישים אלף שקלים" הוא ענה. שלפתי איזה פנקס צקים מצ'וקמק שהזמנתי בהתלהבות של ילד בגיל 16 שפתח חשבון בנק בפעם הראשונה שלו.. רשמתי את כל הסכום. הוא חשב שאני צוחק עליו, הוא הסתכל על ההמחאה ועלי בפליאה, הפרצוף הרציני שעטיתי על עצמי גרם לו לחשוד במשהו. הוא שאל חצי ברצינות חצי בצחוק אם זכיתי בלוטו, שלפתי לו את הספח של הזכייה, הוא היה בהלם, הרבה יותר ממה שאני הייתי.

אבי שיהיה בריא מהאנשים של פעם – לא אוהבים שמפריעים להם בשגרת יומם. היה קשה לו להאמין שזכיתי, הוכחתי לו שחור על גבי ספח ההמחאה, הוא שמח שמחה גדולה ובירך אותי שאדע להשתמש בכסף לדברים טובים. עוד הוסיף ואמר "ראיתי עכשיו בעיתון דירה בבאר שבע שעולה רק 250 אלף ₪ תקנה הא". אבל אני שמעולם לא שמעתי בקולו הנהנתי עם הראש כן והמשכתי הלאה.

בעצם אף פעם לא שמעתי בקול אבא שלי, כמעט כל מה שהוא אמר לי עשיתי הפוך, ולא בכוונה פשוט היה לי אבא צדיק, ואני? לא הייתי מהצדיקים הגדולים... אפשר לומר שאני ויהדות לא הכי מחוברים – אבל צעיר הייתי אז אל תשפטו אותי כל כך מהר. 

הייתי בחור ששמר בכוח את הכיפה שלו על הראש, לו הייתם רואים אותי ברחוב, כמה שנים לפני הזכייה הייתם קוראים לי "שבבניק" היום קוראים לזה בחור "מודרני", אבל תעצרו שניה, ולפני שאתם מכנים בשמות מישהו. תחשבו על זה שמאחורי כל בחור שבקלות ניראה לכם שבבניק – בעצם כמעט חילוני, עומד בחור עם הרבה ניסיונות ותקופות לא פשוטות, הדיאלוג היום יומי עם אלוקים, האם להמשיך לשמור מצוות או לזנוח הכל, האם להיות אדם מוסרי או להשחית ברגע אחד את המידות הטובות שאיתם גדלתי. האם להתחתן ולעזוב את כל השטויות, או לנסוע לעיר הגדולה ולהתחלן שם לגמרי.

אז אולי אצלנו במגזר החרדי – לא מדברים על זה כל כך, ולא תמצאו סיפורים על בחורי ישיבות שכמעט איבדו את אמונתם, וכל זה משתי סיבות: האחת - כי לא באמת אכפת למישהו אם בחור אחד או שנים עזבו את הדת. העיקר שהרוב ה"מיינסטרים" הולך בתלם. השנייה – כי הרבה הורים פשוט מתביישים בזה שבן שלהם עזב עולם הישיבות, והם לצערי הרב, לא פונים לעזרה של מומחים.

אני הייתי אחד מאלה שכמעט עזבו את הדת אבל בקושי שמעתם עליהם! הקונפליקט הזה היה קיים אצלי במשך שנים ארוכות, הרחוב החילוני הקורץ, החיים החופשים בלי רבנים בישיבות שיגידו לך מה לעשות. הרצון לחופש מוחלט ולא למשהו שיגדיר אותך. התשוקה ללבוש בגד שהוא לא שחור לבן ועוד מלא נושאים שהטרידו את מנוחתי והעסיקו אותי.

בהתחלה – עוד הייתי בישיבה, בה מעולם לא הסתדרתי בה - בעיקר כי לא התחברתי ללימוד, לא הייתי מסוגל לשבת כל כך הרבה שעות וללמוד כל היום, לא היה לי את האופי הזה וגם לא ירשתי אתו מאבא שלי – שהיה אדם פשוט. אז נכון, את הישיבה עזבתי בגיל צעיר, גם את המדים של בחורי הישיבות, ועוד כמה דברים,  אבל את הבית כנסת לא!  הייתי מתפלל שלוש תפילות ביום, מניח תפילין ושומר שבת – לפחות את זה.

אם יצא לכם לראות בחור ברחוב – שאלי לא ניראה הכי ישיבשער בעולם. והכיפה קצת קטנה ואלי יש לו גם סיגריה בפה,  תחשבו עליו קצת - על כמה ניסיונות יש לו בחיים, על כמות הביזיונות שהוא חוטף מהמשפחה/חברים על העובדה שהוא מתגלגל ברחובות  במקום לשבת וללמוד. במקום להרחיק – תחבקו, זה יכול להועיל הרבה.. מניסיון.

עברו כמה ימיים והתחלתי להשתעמם, חיפשתי משהוא לעשות עם הכסף חוץ מלקנות סיגריות, ולא לספור את העודף.   

בינתיים השמועה על הזכייה עשתה לה כנפיים, והתחלתי לקבל שיחות מכל מיני אנשים שרצו הלוואות. כשחשבתי על זה החלטתי שאני אלווה בריבית! קיבלתי אישור מרב להיתר עסקה ויצאתי לדרך בהרגשה שאני הולך לעשות מיליונים, מי לא רוצה הלוואה חוץ בנקאית בקלות ובמהירות.

מבקשי ההלוואות שהגיעו היו אנשים שהכרתי או שקיבלתי עליהם המלצות, התחלתי להרוויח הרבה כסף, גלגלתי בבנק סכומים ענקיים. והוא סמך עלי והגדיל את מסגרת האשראי, נעשיתי אדם מבוקש הסתובבתי עם רכב מפואר. לא נהניתי להוציא עיניים לאנשים, נשארתי אותו אדם רק עם כמות מכובדת של מזומנים בבנק.

לאט לאט התרגלתי לחיים הטובים, אנשי עסקים היו באים אלי לבקשת הלוואות הרגשתי כמו מנהל הבנק שפגשתי, כשרציתי להפקיד את הציק של הזכייה – אם לא יותר.  פראייר לא הייתי והיד על ההלוואות לא הייתה קלה, אבל עדיין, הייתי כמו גמ"ח שכונתי רק בריבית.

אחד מהלווים. איש עסקים מוכר מאוד וכריזמטי מאוד, השפיע עלי בצורה אדירה, הוא היה לבוש מתוקתק מאוד, כל מה שהיה עליו צעק יוקרה ועשירות. איש נדלן בכל רמ"ח אבריו, שהיה מסוגל לקבל החלטה על בניית שכונה חדשה בשיחת טלפון אחת. ניסיתי להידמות לו בכל, הוא היה אחד האנשים המוכרים בציבור החרדי  ועצם זה שהוא הגיע אלי - היה צריך להדליק לי אלפי מנורות. אבל מי חשב על זה. הרגשתי הבן אדם הכי חשוב עלי אדמות – אם איקס מחברת הנדלן מגיע אלי.. הרגשתי שאני משחק במגרש של הגדולים כשאני עושה עסקים עם אותו ביזנסמן. הוא היה באמת אדם שיכל לעלות כל דמות חשובה שרציתי על הקו אם הייתי מבקש, רק כדי להראות לי את הקשרים שלו.

עשיתי אתו הרבה כסף, ובכל סיבוב של הלוואה שלו היה לי נתח מכובד, הוא סנוור אותי לגמרי. אחרי כמה חודשים הייתי מושקע אצלו בכמעט כל הכסף שהיה לי, הוא היה מספר לי סיפורים על הבתים שהוא קונה בחו"ל וגם הראה לי הוכחות.

"חוסר במזומנים" הוא קרא לזה -  הטענה שלו הייתה שלכל איש נדל"ן רציני יש בעיה של מזומנים והבנקים לא רוצים לתת הלוואות.

אבל אז זה הגיע, המחאה אחת חזרה, אני מתקשר הוא לא עונה, אחרי כמה ימיים שבהם לא ישנתי בלילות, הוא חוזר אלי מטלפון אחר, ואומר לי שהוא היה בחו"ל ושאני אפקיד שוב את ההמחאה, הפקדתי ושוב היא חוזרת אלי. התחלתי לרעוד מפחד, 99 אחוז מהכסף שלי היה אצלו - התחלתי להרגיש את יד האלוקים מענישה אותי על כל הריביות שלקחתי.

 לו הייתי חושב קצת לפני שסמכתי עליו – למה בכלל  פנה אלי  ולא לבנקים..

לו הייתי לפחות נהנה עם הכסף ולא מלווה אותו בריבית..

לו הייתי שומע בקול אבא שלי כשאמר לי ממרומי גילו לקנות דירה בבאר שבע..

אוי אבא -- לא היה לי שום דרך לדעת שהוא עומד בפני פשיטת רגל. שום עסק שלו לא הראה סימנים פרפורי גסיסה. בדיעבד התברר לי שהוא היה אומן בהצגות, והקריסה שלו התחילה הרבה לפני רק שאף אחד לא ידע על כך.

התחלתי לרדוף אחריו שיחזיר לי את הכסף, אך ללא הואיל, העברתי לילות שלמים ליד הבית שלו מחכה לראות אותו, להסתכל לו בעיניים לשאול אותו רק שאלה אחת! – למה? למה דווקא הוא בחר בי כקורבן. הוא לא היה שם כדי לענות לי, לא העז להוציא את הראש מפתח הבית.

שוב דפקתי לו על הדלת ושוב הוא לא ענה לי. חברים טובים היו לוקחים אותי משם לנוח בבית רק כדי לחזור לישון לו ליד הדלת, הייתי על סף התמוטטות עצבים.

יום אחד, כנראה שנמאס לו לשמוע אותי מצלצל לו כל חמש דקות בפעמון, הוא הוציא את הראש מהחלון זרק לי את המפתחות של הרכב שלו ואמר "קח את הרכב בינתיים שיהיה לך, עד שהבנק יבוא".   

עליתי על הרכב והתחלתי לנסוע הוא היה מלא אבק, כנראה שלא נסעו בו הרבה זמן. נסעתי הכי רחוק שאפשר, עליתי על כביש הערבה והאצתי את הרכב.

הייתי שובר וממוטט, כל החלומות שלי התנפצו לי ברגע, כל הביטחון העצמי – המדומה שהיה לי נישבר כעלה נידף, בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם, הרגשתי נבגד ברמות הכי קשות. האמנתי באדם שהיה לי כמורה – מנטור לחיים שרציתי שיהיו לי, כל זה נעלם ברגע אחד. נשארתי עם כמה גרושים בבנק, ועם רכב מעוקל לבנק.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מד המהירות של הרכב הראה על 240 מרוב דמעות שהתערבבו במחשבות על גורלי האכזר, לא שמתי לב שאני טס על הכביש, ברגע אחד עפתי במהירות לתעלה שבשול הדרך, רק בנס נשארתי בחיים. השתחלתי מחוץ לרכב המרוסק והשארתי אותו מוטל על צדי הדרך, התחלתי לצעוד ברגל, החולצה שלי הייתה מוכתמת מדם ומזיעה, הייתי חבול ופצוע ובגדיי קרועים, צעדתי כמה עשרות קילומטרים בכביש שחור ולא מוכר עד שנפלתי.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי חבוש מכף רגל מהראש, שבועיים שכבתי בבית החולים הייתי בקומה. הוריי הדואגים היו מעלי. שאלתי אותם איפה אני – והם אמרו שניצלתי בנס, נהג משאית מצא אותי שוכב בצד הדרך והזעיק אמבולנס, אם הוא לא היה מגיע היית מדמם למוות. והרכב?  אל תדאג לא נישאר ממנו כלום, במשטרה בדקו וראו שבעל הרכב ברח לחו"ל והוא מבוקש לחקירה.

את סעודת ההודיה שעשיתי אף אחד מחבריי לא ישכח לעולם, זה היה שיעור באמונה, בידיעה שיש משהו שהוא יותר חשוב מכסף – החיים

את התקופה שהיה לי הרבה כסף אני זוכר כדמי לימוד הכי טובים שהיו לי בחיים. ותמיד אומר לעצמי שאלוקים פתח לי את ידו הרחבה ואני בחרתי מבחירה חופשית לאבד הכל – האומנם נשארתי בלי כלום. אבל קבלתי מתנה יותר גדולה – את החיים שלי בחזרה.