אאא

לראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל, נעשה עוול, שנים רבות לאחר הירצחו מיוחסת לו אג'נדה שהוא עצמו היה מתנער ממנה מכל וכל. "מורשת רבין" כפי שהיא משווקת בציבור, איננה מורשתו. הדברים שנאמרים בשם אותה מורשת, אינם מכבדים את זכרו. כי כמו כל בן-אדם, לכל אחד יש הצלחות ויש טעויות, ודווקא את הטעויות של יצחק רבין מציגים באופן לא הוגן בתור תפיסת העולם המרכזית שלו.

הרצח המצער והמגונה, לא הופך את כל מה שעשה רבין לנכון, ובטח שטעויותיו לא נתקדשו בגלל אותן נסיבות. המסקנות אשר מוצגות היום בעצרות ובכיכרות הן שצריך לקדש את השלום ואת הדמוקרטיה, מסקנות חשובות לכשעצמן, אך אינן קשורות ואינן יכולות להילמד ממה שהמטיפים טוענים. המסקנות שראוי ללמוד הן שונות לחלוטין, ואותן יש ללמוד דווקא מטעויותיו.

עובדה היא, יצחק רבין בכהונתו יצר את הפילוג הגדול והחריף ביותר בעם. הסכם אוסלו קרע את העם היהודי בישראל לגזרים, והעמיד אנשים בפני עובדות מוגמרות תוך התעלמות מן הפחד הקיומי שהמציאות הפוליטית הזו יצרה. רבין לא היה אדם רע, ממש לא, במשך שנים רבות דאג לביטחון ישראל במסירות, אך בלחץ ההליכים הדיפלומטיים נהג ברשלנות פוליטית.

הסכם אוסלו לא התקבל באופן דמוקרטי תקין, הוא עבר תוך הסתמכות על קולות של חברי הכנסת הערבים באופוזציה, ויחד עם שני חברי כנסת ממפלגת "צומת" הימנית, אשר שוחדו במיצובישי ועברו להצביע נגד העמדה בשמה נבחרו. ובכלל, רבין עצמו לפני הבחירות הציג עצמו כביטחוניסט נוקשה (כפי שאכן היה במשך כל חייו), הוא התנגד פומבית לנסיגה מהגולן ולהקמת מדינה פלשתינאית, אך בסוף פעל הפוך מן ההבטחות. הליך אישור הסכם אוסלו נמצא על הספקטרום המפוקפק, ורוב העם היהודי הועמד במצב קשה.

רבין פילג את העם באגרסיביות, לא במתכוון אלא במחדל. רוב העם היהודי בישראל התנגד נחרצות להסכם, וההתנגדות באה מן המקום העמוק ביותר והמפחיד ביותר. רוב היהודים ראו כיצד הדבר החשוב ביותר – עצם הביטחון בקיום הפיזי – מוקרב על מזבח חלומות שלום אוטופיים. האנשים הקטנים ראו שחייהם וחיי משפחתם אינם מהווים שיקול משמעותי אצל ההנהגה, והם יצאו בהמוניהם לרחובות. ומפיגוע לפיגוע, הרחובות התמלאו ביותר ויותר אנשים, אשר דרשו בעוז ובצדק, כי למחבלים ולמרצחים לא יינתנו רובים. זו לא הייתה דרכו של רבין, זו לא הייתה מורשת אשר רצה להנחיל, אלא זו הייתה פרקטיקה פוליטית שאליה ניגרר.

נגד רבין לא הייתה "הסתה" מאורגנת (היו כמובן בודדים שהגיעו גם לשם, אך אינם משקפים), אלא העם היהודי בישראל התקומם באופן הכי דמוקרטי, כאשר ראה שהוא מופקר לנפשו. ואנשים הנתונים בפחד קיומי, אינם מקפידים על תרבות דיון ואנינות טעם. הדבר החשוב ביותר בדמוקרטיה זה לספק תחושת ביטחון לאזרחים. ושם, בנקודה החשובה הזו, ממשלת רבין כשלה. היא הסתמכה על רוב חוקי בכנסת, אך רוב העם התהלך מלא אימה. ופחד קיומי גם יכול להביא אף לשנאה כלפי מי שנתפס כאחראי לה.  

כדי לקדם מהלכים גורליים, ובמיוחד כאלה אשר יש בהם סיכונים ביטחוניים, צריך לגבש קונצנזוס לאומי, לא להסתמך על רוב דחוק וקומבינה פוליטית. יצחק רבין אשר נבחר על מצע של ביטחון, הגיע למעמד בו הוא נתפס כפוגע בביטחון ובקיום היהודי בישראל. ומשם הדרך לקיטוב ולפילוג היא קצרה.

הלקח המרכזי צריך להיות – קשב ויחס ראוי כלפי הצרכים הקיומיים של העם היהודי. אסור להתעלם מדברים אשר הם ערכי יסוד של חלק גדול בציבור. אפשר תמיד לקדם מהלכים גדולים – וכל צד כמובן רואה אותם אחרת – אך חובה לתת משקל מהותי לביטחון האישי של האנשים, כי בלי בטחון אין כל צורך ב"שלום".  

ליצחק רבין ראוי להתייחס בכבוד, ומטעויותיו צריך ללמוד. כעם למוד מחלוקות – שהרי לכל שני יהודים שלוש דעות – צריך גם לדעת תמיד את גבולות המחלוקת. אין צורך ליצור הסכמות מלאכותיות עבור "אחדות" מזוייפת, אך כן צריך לדעת לשמור על תרבות דיון ולהתייחס באופן רגיש לחששות ולצרכים קיומיים של כל האזרחים.