על המזח בניו ג'רזי עצר העולם מלכת. ארבע כנפות ומה שבאמצע התאחדו פֹה בטבעיות גמורה. צִדי האוקיינוס נמזגו לכאן בספונטניות שלוּחית שכזאת, שלא רואה מכשולים ממֶטֶר, שלא עושה חשבונות לאף אחד: צפון ומזרח, מערב ודרום, בלשון הפסוק שהפך להמנון של כובשי העולם החמושים בסירטוק משי, בגארטל עבות, בחיוך יהודי כובש ובביטחון עצמי שהנחיל להם מפקד העל של כוחות הכיבוש היהודי, הרבי ששלח אותם אל משימת המלחמה של חיל השלום: ימה וקדמה, צפונה ונגבה. לעבור בין השולחנות המעוטרים דגלים וירטואליים שכמו נעוצים מעל לשקע המשולש שבפסגת מגבעתו של כל שליח - זה שיעור מזורז בגיאוגרפיה בינלאומית; לקשור שיחה עם אלה שמתחת לכובע, נושאי הדגל היהודי שננעץ על כל נקודות הגלובוס - זה כבר שיעור בהנדסה עולמית. להנדֵס עולם במלכות ש-ד-י.
על השולחנות שם לא היה קוקה קולה - טרנד הבריאות האמריקני העלים אותו כליל - אבל היה שם חב"ד. הרבה חב"ד. מותג המשקאות שמתחרה בתפוצתו העולמית עם החסידות הכובשת מעוזי עולם - הועלם, לא היה לו זכר. במלחמה כמו במלחמה. תחתיו זרמו בשפע מים זכים וצלולים: מלָא ההאנגר האדיר דעה את השם, כמים לים מכסים. ובאחד מרגעי השיא הלגמרי לא טבעיים, כשישראל שכטר, נגיד עַם שתומך ב'שלוחים' בטורונטו הוזמן לשאת דברים, נמזגו גם תרבויות שונות בטבעיות גמורה. טבעיות שדוגמתה תימצא רק כאן.
כדי להרשים את חמשת אלפים מארחיו, שכטר, בוגר ישיבה ליטאי ברמ"ח ושס"ה - לא נבר ב'ליקוטי שיחות' או ב'ספר המאמרים'; הוא הביא את עולמו שלו, עולם של מחשבה ליטאית, אל האולם החסידי היוקד. "לפני לא הרבה זמן", רעם קולו מבעד למסכים חדי-רזולוציה שהפכו את החדשנות העולמית כלי בשירות הקדושה, "נפטר הרב'ה שלי, הראש-ישיבֶה רבי משה שפירא, זכר צדיק וקדוש לברכה". דממה של כבוד באולם. הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי לוודא שאיני חולם. לא, איני חולם. לחילופין, בדקתי האם בחב"ד נפטר ראש ישיבה בעל שם זהה. גם לא. כשיהודים מתאחדים סביב מטרה, כל המסכים נופלים ושמו של רבי משה שפירא מככב ב'בַּנְקֶט' השלוחים החב"די.
ישראל שכטר הוסיף לטוות מונולוג מחבֵּר עולמות באנגלית שתורגמה סימולטנית לחמש שפות שונות. "אני רוצה לספר לכם", שכטר תיאר, "על רבי משה שפירא. היה יהודי שהיה מחובר אליו מאוד, והראש-ישיבה אמר לו פעם: כשיבוא המשיח, יהיה תור ארוך של יהודים שיבקשו לומר לו 'שלום עליכם'. פקקים ארוכים יהיו שם, במעמד הקבלת פניו של המשיח. כמובן, הראשונים בתור יהיו מנהיגים רוחניים, ראשי ישיבות, מרביצי תורה, עסקני ציבור, וגם אנשי עסקים ופוליטיקאים. כל אחד יגיד: 'שלום עליכם אדוני המשיח'. כל אחד יציג את עצמו: 'אני איש פלוני, עושה כך וכך, מצליח בתחום זה או אחר'. עד שיגיע התור שלך", אמר רבי משה לאותו יהודי.
"כשיגיע התור שלך - המשיח ישאל אותך: 'מי אתה, ר' יהודי?' ואתה תאמר למשיח: 'אני יוסי'. המשיח ישאל: 'ומה אתה עושה בחיים?' ואתה תענה: 'אדוני המשיח, אני הבאתי אותך לכאן'. אתם", סיכם ישראל שכטר, "חמשת אלפים שגריריו של הרבי מליובאוויטש, תוכלו לומר למשיח: 'אדוני המשיח - אנחנו הבאנו אותך לכאן". ברגע הזה, רעם מחיאות הכפיים מחה לחלוטין את אדוות הגלים שנשפכה מהמזח הקרוב.
אדוני המשיח, רגע האחדות הזו בניו ג'רזי - אף הוא יביא אותך לכאן.
התוכנייה הייתה מהודקת. מתוכננת עד לרמת השניה. קצבית ברמה שלא הייתה מוכרת עד כה גם בחב"ד למודת גיוס המילה האחרונה שבחידושי העולם לטובת הפצת אור הקדושה. נוהג תמצוּת המסרים לכדי שבע דקות, בסגנון הרצאות טֶד, הגיע השנה אל החסידות שלמוּדה, בהשראת קברניטה, באימוץ כל תחדיש בינלאומי להפצת אידישקייט. תצוגות פעילות של 'שלוחים' בחבלי ארץ מוכי אסונות טבע ושממה רוחנית - מוויאטנם ועד איי הבתולה, מהמזרח הרחוק ועד חברון - הוצגו בשכלול עוצר נשימה. הכל הרמטי, מדויק, שובה את מלוא תשומת הלב. אפס טיילת באולם, ואל יהא הדבר קל בעיניכם: זוהי הזדמנות חד שנתית להתחכך עם אנשים שבימים כתיקונם צריך לטוס עשרים שעות כדי לפוגשם.
הרגעים בהאנגר אדיר הממדים בניו ג'רזי הצטרפו לכדי שלוש שעות צפופות במארג של עוצמה יהודית חובקת עולם. שלוש שעות ששיקפו את ממדיו הבינלאומיים חסרי התקדים שאליהם העפיל מפעל האדירים של שלוחי הרבי מליובאוויטש זי"ע אל קצוות ארץ. במקום פוליטיקאים, קונסולים ושגרירים דיפלומטיים שהתחננו לבוא - חב"ד העדיפה מעמד אמירת תהילים משותפת, במתכונת של תפילת רבים מהגדולות שנישאו בעולם. מפעל שליחי חב"ד, כמעצמת יחסי חוץ שמדינות יכולות להתקנא בה, מרשה לעצמו לוותר על כל אלה. גודלו הפיזי יוצא הדופן של האולם לא העיב על תחושת ההתוועדות בצוותא שאליה היו שותפים האלפים המתכנסים על המזח.
מצגת היסטורית מוקרנת עתה. היא מתעדת שיחה שבה קרא הרבי מליובאוויטש, בימי הבראשית לנשיאותו, לאמץ את מודל 'חיל השלום' שהוקם בצו נשיאות של הנשיא ג'ון פ. קנדי, ולשלוח חיילי שלום יהודיים שילחמו בזירת ההתבוללות והטמיעה מסביב לעולם. ואז, כמו משום מקום, עולה אל הבמה חייל שלום אמיתי: בחור יהודי אמריקני שהוצב בחור הנידח של גאנה האפריקנית, ופגש במהלך קניות בסופרמרקט מקומי שליח חב"ד. "שאלתי אותו: אתה רב? הוא ענה בשנינות: 'לא, אני סתם אוהב להתלבש ככה'... הקשר בינינו נוצר מיד. השליח גילה את יהדותי, חולל מהפך בחיי, ואני גאה לבשר שאתמול שמרתי שבת מלאה. אני מתכוון להמשיך בזה כל חיי", הבטיח חייל השלום, והאולם כולו רעד ממחיאות כפיים.
והיה את הרב יונתן אברהמ'ס, שליח צעיר וחינני שמכהן בטמקולה, קליפורניה. הוא תיאר ילד יהודי שצעד עם אביו לבית הכנסת בליל שמחת תורה. "אבא", שאל, "האם אפשר לקחת ספר תורה הביתה?" האב ענה: "לא, בני. ספר תורה צריך להישאר בבית הכנסת". הילד התעקש: "אבל מה יהיה עם אמא? היא צריכה לשמוח גם". האב ניסה, לשווא, להילחם עם דמעותיו הסוררות. לאחר שעה עשתה שיירה בראשות שליח חב"ד את דרכה אל הבית שבו הייתה שרויה האם, מתייסרת עם המחלה הארורה. בראש התהלוכה צעד, מאושר ונרגש, הילד הטהור. ה'הקפות' נערכו בבית האישה, והאור חזר לחייה למשך שעה ארוכה של שמחת תורה בלתי נשכחת.
"הסוף של הסיפור הזה", תיאר הרב אברהמ'ס, הוא עצוב מאוד. האמא נפטרה, מותירה אחריה ילד בודד בעולם. אבל הילד היתום הזה החליט: כשאגדל, גם אני אהיה שליח. הנה, אחיי השלוחים, אני כאן!".
העיניים באולם שנותרו יבשות - בטלו בשישים.
שיירה של 100 טנקים חנתה בשבת ברחוב קינגסטון והרחובות הסמוכים לו. אווירת מלחמה בשכונה הברוקלינאית. אלא שבניגוד למלחמות רגילות - המלחמה הזו היא אופטימית, מלחמה שמֵחה. גם הטנקים אינם רגילים: אלו 'טנקי מצוות', שכל אחת מהן מייצגת מדינה אחרת בעולם שבה מכהנים שליחי חב"ד. כל טנק מעוטר בתמונותיה וסמליה של המדינה המיוצגת מעליו. ביום ראשון תצא השיירה לרחבי ארצות הברית, למפגן של גאון יעקב יהודי, מהסגנון שהרבי מליובאוויטש הִרבה לעודד. האדמו"ר היה מתנגדה החריף של יהדות מתנצלת, מצטנפת, חוששת מהצֵל של עצמה. הפגינו את יהדותכם, אמר הרבי מליובאוויטש, ותצוגת ה'טנקים' הללו הוא אחד מאפיקי היישום של הוראתו. טנקים שיילחמו בהתבוללות, בפחד, בבערות.
בשבת בבוקר לא העזתי להמרות את פי המארח שלי, הרב חיים שאול ברוק, מכותבי תורתו של הרבי. חלפתי על פני שורת הטנקים הארוכה והלכתי ללגום קפה של שחרית בסלונו. פגשתי שם את כל העולם: ישבו כאן, חמושים בכוס קפה ובספרי תהילים (בחסידות נזהרים לסיים את כל ספר התהילים בבוקרו של שבת מברכים), השלוחים מאוסלו (לא ההסכם רחמנא ליצלן, אלא העיר), מקופנהגן שבדנמרק, מליברפול הבריטית, ממונרו שבניו ג'רזי, מרומל שבפנסילבניה, מבל-הרבור שבפלורידה, ממונטריאול הקנדית, ממיניאפליס שבמדינת מיניסוטה, מטשולה ויסטה שבקליפורניה ומקרית חיים הישראלית.
השמות האלה לא אומרים לכם כלום? ייתכן, אבל עבור עתידם של מיליוני יהודים בעולם - השמות הללו הם מילות המפתח במשימת ההצלה מהתבוללות והכחדה של הנשמות היהודיות. בין קריאת תהילים ללגימת קפה - ה'שלוחים' סיפרו סיפורי מופת ממוקד פעילותם: נישואי תערובת שנמנעו, בתים כשרים שהוקמו, סטודנטים שהפכו לבחורי ישיבות, עולם יהודי שלם שמתהפך לקדושה.
בשעת לילה מאוחרת של ראשון בלילה, אחרי שהגבירים הלכו, המלצרים פינו והאורות כבו, חזרו האלפים מניו ג'רזי לברוקלין. שם, בקומת המרתף חסרת החלונות שבחללה עוצבה מעצמת חב"ד בחמישים השנים האחרונות - קולף המעטה הרשמי, הוסרו העניבות, ואלפים נדחסו כמו בשנות האור, חוזרים אל הסדן שבו נוצקו חייהם. העילה הרשמית (לא שצריך כזו): התוועדות של ראש חודש כסלו, היום שבו מציינים החסידים את נס ההצלה של האדמו"ר לאחר ההתקף שפקד את ליבו בהקפות של שמחת תורה תשל"ח. זהו הלילה האותנטי ביותר, המרומם ביותר לדעת רבים, של הקומה הזו ב-770. פניה היפות של חב"ד מתגלות כאן במלוא הדרה.
זו הייתה נגינה חסידית סוחפת אל תוך הלילה, ששולבה בהצלפות הדדיות של בכירי ה'שלוחים'. ב-770 אין מעמדות: אתה יכול להיות רב ראשי של מעצמה עולמית, שליח שיוצא ובא בצמרות הנהגה. תקבל את אותו יחס של אברך בן 22 שזה עתה יצא להפריח שממה בחבל ארץ נשכחת כלשהי. אתה רואה כאן את הרב לזר הרוסי, החבר של פוטין, שחולק סנטימטר וחוטף דחיפה משליח צעיר באפריקה, את הרב לוי שם טוב, הרב של ג'ארד קושנר, חולק מרחב מחיה עם פרח שליחות מהקריות, את הרב אבצן ההונג-קונגי משתפך אל חיקו של הרב עובדיה יסחקוב, שליח מלא תום וחדור שליחות מדגסטן האסלאמית. האחרון הוא נס מהלך: לפני מספר שנים, בדרכו לשחיטה כשרה, נדקר על ידי צעיר מוסלמי. הנה הוא כאן, מברך על הנס.
בפינה הצפונית מערבית מצאתי את עצמי נקלע לשיחה עם קבוצת 'שלוחים' נחושים: לצידי הרב אשר קריצ'בסקי מסיביר, הרב שלמה ביסטריצקי מהמבורג הגרמנית, הרב שניאור הבלין מדרזדן של ארץ הדויטשה והרב דובי הניג מצ'נגדו הסינית. האחד מספר על הבולשת שעוקבת אחר שיחות הטלפון שלו עם רעייתו, השני על שתדלנות יהודית במשרד הקנצלרית, השלישי על התמודדות עם צאצאי נאצים שמגלים את יהדותם והרביעי על הסבא הגדול שלו, רבי יצחק דוד גרוסמן, שאינו חדל להתגאות בו. מחר יעלו כולם על טיסות שיימשכו בין עשר לשש-עשרה שעות, ויצטרכו להשתמש באנרגיה שצברו טיפין טיפין, עד לכינוס של השנה הבאה.
רגע לפני פרידה, הצטנפתי בחמ"ל של הרב משה קוטלרסקי, הרוח החיה מטעם האדמו"ר מאחורי המערך העולמי האדיר. מחר יעלה על טיסה לברזיל, אחת מִני מאות גיחות שהוא מקיים מדי שנה לרחבי העולם. המטוס הוא ביתו השני, יהיו שיאמרו הראשון. הרב קוטלרסקי נראה עתה כמו גנרל לאחר קרב כיבושים שהוכתר בהצלחה. שיבחתי באוזניו את האירוע המוקפד, הבנקט המפואר, הריקוד הסוחף על המזח שדמה לליל שמחת תורה - אבל הרב קוטלרסקי לא שת את ליבו. הוא, אין לו בעולמו אלא משאת חיים אחת: לשמור על הפיקדון שהפקיד בידיו הרבי מליובאוויטש זצ"ל, ולעמוד ימינו של כל שליח הזקוק לעזרתו.
לחיים, לוחמי האור של הגלובוס היהודי!
- הטור המלא של אריה ארליך התפרסם במגזין 'משפחה'