החינוך בראי הפרשה

חינוך באמונה / הרב אברהם בורודיאנסקי

גישתו של יעקב אבינו על פי הרב שמשון רפאל הירש לדינה ביתו גם לאחר מעשה יציאתה וטומאתה, הינו חוק חינוך חובה עבורנו לדעת להכיל ילדים ששוגים ואף מזידים (פרשת השבוע)

(צילום: שאטרסטוק)

שבוע שעבר נכתבו בטור זה שורות שגרמו ללא מעט הדים ותגובות שונות, נכתב פה על הצורך בשימור ילד הנושר מהדרך בה הוא גדל, תחת מטריית הבית החמים והנעים, שייתן קרקע יציבה ובטוחה בשעות קשות, טענות שונות הוצגו בפני ונשלחו לי חלקם מהורים כואבים וחלק מהנוער המדובר, ללא ספק הנושא טעון, וראוי לבמה מכובדת וראויה, אך זאת אומר שללא ספק הבית והמשפחה הם הקרקע היציבה והבטוחה ביותר עבור כל אדם ובמיוחד נוער שמתמודד.

בפרשת השבוע אנו פוגשים את דינה בת יעקב שיוצאת להסתובב ונופלת בידי טמאים, לכאורה מהראוי היה שיעקב אבינו יגער בדינה, יעניש אותה, על הקלון הנורא שנגרם לה ולמשפחתה בעוון סקרנותה לצאת לראות בבנות הארץ, אך אינו מוצאים שום תוכחה או רמז לתוכחה של יעקב לדינה על עוונה ומה שהתגלגל כתוצאה מכך, נהפוך הוא התוכחה היא כלפי שמעון ולוי שנהגו שלא כהוגן בתגובתם.

האם אכן יעקב קיבל חזרה לביתו את דינה אחר יציאתה וחייה עם שכם?? אומר הרש"ר הירש בראשית פרק לד פסוק א "היא היתה בת לאה לא פחות מרוב אנשי ישראל שלעתיד; והיא נולדה ליעקב: הרי שהיה בקרבה מרוח יעקב. ואם גם נטמאה, ואולי גם גרמה זאת לעצמה ב"יציאתה" מבית אביה אל בין הזרים, עם כל זה היתה כולה בת יעקב. היא יצאה כדי לראות ולהתעניין בבנות הארץ, להכיר פעם את הנערות הזרות, כמו "לראות באבי הנחל" (שיר השירים, ו, יא). היא היתה נערה צעירה – וסקרנית".

גישתו של יעקב אבינו ע"פ הרב הירש לדינה ביתו גם לאחר מעשה יציאתה, הינו חוק חינוך חובה עבורנו לדעת להכיל ילדים ששוגים ואף מזידים

אך מהיכן יש את הכוח להורים להתמודד במצב שכזה עם כוחות שכאלו, בפרשת האבקות יעקב עם המלאך אומר הרש"ר הירש בראשית פרק לב פסוק לג : "בשעה שישראל עומד, הרי סוד עמידתו הוא - לא בסעד החומרי האיתן - אלא בכוח אלהיו הנושאו על כנפי נשרים" אדם נזקק לכוחות גדולים רק כאשר הוא מתמודד לבדו, כאשר גורלו נתון בידי אדם והוא איננו מוצא את עצמו במציאות, אך יהודי היודע שהוא אינו אלא מנותב כבובה בתאטרון בובות על חוטים, וישנו מי שמוליך אותו, והאדם כלל איננו צד בממלכה אלא כבובה המופעלת, אז הניסיון קל לאין ערוך!! אם חושבים אנו שהצלחה בחינוך או כישלון הינו תעודה על תפקוד ההורה, טעינו בגישה וחטאנו בהבנה, אנו נישאים על כנפי נשרים המובילה אותנו ליעד, כל זה בתנאי שאנו מודעים שאיננו מובילים אלא מובלים, כל עוד נעמיד מול עיננו את הצורך התמידי שבס"ד הקב"ה ישא אותנו, אבל ברגע שנאמין במציאות של כוחי ועוצם ידי בשיטות חינוך שונות שכביכול הם אלו שהצליחו או נכשלו עם הילד, שם ללא ספק מצבו של הילד הינו תעודת חיים לנו על כישלון באמונה = כישלון בחינוך.

מכאן ברור אם כן שכאשר בן או בת נוטשים את אורח חיי הוריהם אין להורים לראות זה ככישלונם! אדרבא כישלונם ייגזר אם הם יגרמו מעכשיו לניתוק הקשרים, או אז כישלונם מתועד עלי נפש הבן או הבת, אך אם נחדד ונצמד לידיעה ולתחושה שאנו שליחים בלבד לטפל בפיקדון שבורא עולם העניק לנו כהורים, אין מקום לתחושת כישלון שלרוב תוביל לטעיות בגישה והיחס לילד, חידוד ידיעה זו הינה קריטית להבנת תורת החינוך של הבן והבת.

הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי- ישיבת ההסדר החרדית חיספין

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר