הזמר יונתן רזאל הופיע מול נשים וכיסה את עיניו בסרט-דבק, ובמרחבי המשרתת והמדיה תקום סערה. כל נאור/ה מזמן/ת הרגיש צורך לומר דעתו וגינוייו, על נוהגו של הזמר. למרות שרזאל לא פגע ולא הגביל אף רוקדת, המבקרים לא נלאו. והסוגיה ראויה היא לדיון קצר.
אחת השאלות שמרתקות עד מטרידות אותי, הינה שאלת גבולות הדמוקרטיה. תיאורטית ניתן בקלות לחסל את הדמוקרטיה בכליה שלה, העם יכול לבחור בדיקטטור או מפלגה דיקטטורית שבהינתן הכוח בידיו או ידיה יפעלו למיגורה של הדמוקרטיה והחופש מבפנים.
דוגמה מצוינת לדבר, הן הפגנות הפלג הירושלמי. בעורמתם כי רבה משתמשים אנשי הפלג בטיעונים מטיעונים דמוקרטיים שונים: זכות ההפגנה, חופש הדת, הגנת המיעוטים ועוד - כל זאת בעודם כופרים בעצם הלגיטימציה של הדמוקרטיה מעיקרא. לגבי דידם, אין ולא קיים מושג של שלטון עם, גדול הדור הוא ורק הוא הקובע ועל פיו יישק דבר. נוצרת אפוא סיטואציה הזויה: הכופרים בדמוקרטיה מנצלים אותה כדבעי להשגת מטרותיהם.
אולם מה האמת? הרי ככלות הכל גוף הטיעונים טוב הוא, האמנם אין רשאים אנשים לאחוז באמונתם בארץ דמוקרטית בעלת חופש דעה? לא יתכן.
ניטול דוגמה אחרת: הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי. במידה וקו האוטובוס עובר במרחב בו נערכה הצבעה ועל פי דעת הרוב הוחלט להנהיג בקו הפרדה, האם הדבר חסר לגיטימציה? מהי אם כן אבן הבוחן המסתורית המאפשרת לאדם לקיים את מצוות דתו עפ"י הבנתו במרחב פלורליסטי?
כמדומה הוא שאבן הבוחן היא למעשה שני אבנים: הבחירה, ונתינת מקום לדעת האחר.
ניקח את מקרה רזאל כמקרה בוחן: לו היה יונתן קם ודורש במפגיע מהנשים המחוללות לפניו לחדול מכך, היה פוגע בחירותן ומקיים את בחירתו - פסול. לו היה שר בעיניים פקוחות, היה פוגע בחירותו הוא ומקיים את חופש הנשים - פסול גם כן. בצר לו בחר יונתן להגביל את חירותו שלו ולקיים את חופש הנשים - פשרה הגיונית המקיימת את שתי אבני הבוחן.
אז מדוע הזעקה הרבה? אלא, ההיסטריה נובעת מחשש לא בלתי סביר של מדרון חלקלק, מקביעת סטנדרט ציבורי מחייב וגורף גם בלא רצון. מה שיתחיל בקטן, ולאט לאט יזלוג וחייב את כולם בגדול.
יונתן לא פעל רע. הקיצוניים שקדמוהו הם שגרמו לכך שגם מעשה כזה של אדם פרטי, מעשה שללא רקע זה היה עובר בשלווה, גם הוא מזעזע משלוותם אנשים מתונים - די והותר מנוסים הם בכגון דא. והנה חוב נוסף לרשימתם של אותם "צדיקים"...