אאא

אבי אבי רכב ישראל ופרשיו

הגמרא במסכת סנהדרין (סח, א) מספרת אודות הסתלקותו של התנא הקדוש רבי אליעזר בן הורקנוס; כאשר נשאו את מיטתו מקיסרי ללוד, עמד רבי עקיבא ו"היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ". לאחר מכן פתח בהספד כשהוא אומר "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן".

תוספות שם תמהים, היאך היה רבי עקיבא מכה בבשרו עד שהיה דמו שותת לארץ, והלא התורה מזהירה "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם"? מתרצים התוספות "משום תורה קעביד כדאמר הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן". כלומר רבי עקיבא לא היה שרט בבשרו בשל המת, אלא בשל ההפסד הגדול שנגרם לו בפטירתו של רבו. כעת אין לו בפני מי להרצות את קושיותיו ותמיהותיו.

התירוץ זועק לביאור. יעמוד אדם בפטירתו של סבו האהוב ויכה בבשרו עד זוב דם. לכשנבוא אליו ונעיר לו על כך שהוא עובר על איסור התורה, יעמוד ויצטדק בפנינו שהוא אינו אבל על המת, אלא על דמי חנוכה שהפסיד. הסב האהוב העניק לו מאה שקלים מדי שנה בימי החנוכה, וכעת אלו אבדו לנצח. האם נקבל את דבריו? ודאי שלא. וכי מי התיר לרבי עקיבא לשרוט שריטות בעצמו בשל חסרונו האישי?!

מן ההכרח לומר כי הסתלקותו של צדיק יש בה ממד חריף בהרבה מאשר זה שבאבל על פטירת קרוב משפחה או ידיד קרוב. רבי עקיבא אינו אבל על הנפטר הגדול כשלעצמו. הוא אבל על חסרון התורה, על התורה שתתחסר מעתה ואילך; והאבל הזה עמוק עד כדי שהוא מכה בבשרו ששותת דם. שרט כזה לא אסרה התורה. זהו לא אבל על המת, זהו אבל על התורה!

מתעצל בהספדו של חכם

בחג ראשון של פסח תשע"ח הסתלק מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל בעל 'שבט הלוי', כשהוא בן למעלה ממאה שנים. במוצאי יום טוב, כשפשטה השמועה בתפוצות ישראל, נאספו רבבות לבני ברק להלווייתו, ביניהם שתי נפשות יקרות שנמחצו למוות בעת מסע ההלוויה. הכל הזדעזעו עד להחריד. הייתכן שבהלווייתו של גדול הדור יארע אסון כזה? איך נהפכה אשכבתיה דרבי לפסח מעוכין?! פתרון אפשרי לכך נמצא כאשר אחד מגדולי מקורביו ביקש לחלוק איתם שמועה מרבם הגדול:

היה זה לאחר פטירת ה'בבא סאלי' זי"ע. בחזור ממסע ההלוויה התהפך אחד הרכבים וארבעה אברכים בני עליה ויקירי סגולה קיפדו את חייהם. הזעזוע היה רב והיה מי שעלה אל הגר"ש וואזנר וביקש להבין למה עשה ה' ככה. על מה חרי האף הגדול הזה. פוסק הדור השיבו, כי כאשר מסתלק אחד מגדולי הדור בגיל מבוגר, חסרה בחלל האוויר תחושת החיסרון. בין הבריות פושה התחושה כי אמנם הצדיק אבד "אבל הלא היה זקן מופלג, וכי ציפיתם שיחיה לעולם?!" ואותה תחושה ומחשבה נכללת בהגדרת 'חכם שלא נספד כהלכה' המעוררת קטרוג על הדור. חתם הגר"ש וואזנר את דבריו אודות הטרגדיה המזעזעת, אשר התבררו כנבואה שנזרקה מפיו לאשר עתיד להתחולל למעלה משלושים שנים מאוחר יותר בהלווייתו שלו עצמו.

בימים אלו, כאשר כלל ישראל לרבבותיו עומד וכואב את סילוקו של גדול הדור, כשאין לו שום נגיעה עם העולם הזה. גופו הכחוש וקירות ביתו הקלופים העידו זאת כאלפי עדים. האבל הזה אינו על אדם פרטי שהאריך ימים מתוך בריאות יותר מדרך הטבע.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כל מי שיש לו קשר והערכה לתורת ה', כל מי שהוקיר טובה להקב"ה על שהותיר לנו בעולמנו דמות של קדוש עליון ונשגב, כל מי שראה בו דמות להערצה וחינך את עצמו ואת דורותיו על ברכי ההכרה כי זכינו ושוכנת בתוכנו דמות שכזו, אשר כמה שאנחנו רחוקים ממדרגותיו אלפי שנות אור, אך הוא מהווה סמל ואתגר לשאיפה, גם עבורנו אנחנו הקטנים – כל אלו אבלים עכשיו על מיתת צדיקים.

יתגדל ויתקדש שמיה רבה

היה זה אחר הסתלקותו של האדמו"ר הזקן מגור בעל 'אמרי אמת', אשר הותיר אחריו לפליטה את שלושת בניו הגדולים, מי ששימשו לאחר מכן בהנהגה רציפה במשך תקופה של קרוב לחמישים שנה. בשנת האבל, עמד בנו וממלא מקומו ה'בית ישראל' והתפלל לפני העמוד את שלוש התפילות, כאשר החסידים שדבקו בו בכל עוז השתדלו להתפלל במחיצתו של הרבי ככל האפשר.

בין החסידים שביקשו להימנות על מתפללי מניין הרבי, היה אף אחיו הצעיר של הרבי, לימים האדמו"ר בעל 'פני מנחם', שהיה אז אברך בשנות העשרים לחייו. ה'פני מנחם' שהתבטל אל אחיו הגדול כחסיד קשור בלב ונפש, ביקש גם לוותר על תפילותיו לפני העמוד, ולהתפלל אצל הרבי עם שאר החסידים. אך ה'בית ישראל', רוח אחרת היתה עמו: "כשמסתלק יהודי מן העולם, מסתלקת לה קדושה רבה ויש לעמול ולהשלימה באמירת "יתגדל ויתקדש שמיה רבה". נמצא אפוא כי בוודאי כאשר חסרה קדושה כה רבה כבפטירת אבא זצ"ל, יש להוסיף באמירת קדישים ככל האפשר.

אבל יחיד נעשה לנו, גם באופן אישי אשר זכיתי לבקר בהיכלו להתברך מפיו ולקבל הדרכתו, וגם כשליחי ציבור, כבמה המביאה את הנעשה והנשמע 'בקהילה' על טהרת הקודש, מייצגים אנו את הקהילה כולה בצער הקשה מנשוא על הקדושה החסרה בעולם, כאשר על כולנו מוטלת החובה להוסיף ולהשלימה. זו צוואתו ביום סילוקן של צדיקים שהיא כשריפת בית אלוקינו. גדולה האבידה ואין לה תמורה.

  • הטור מתפרסם הבוקר בעיתון 'בקהילה'