אאא

את ר' מַאיֵיר שמחֶה היינו פוגשים בכל שבת כשהיינו מבקרים אצל סבא וסבתא ברייטקופף בבני ברק.

בסמטה הקטנה שבה התגוררו סבא וסבתא, אודים מוצלים מאש שבנו את ביתם מחדש באמונה יוקדת, כולם הכירו את כולם. רובן משפחות חסידיות מרובות ילדים ודלות אמצעים. העובדה הזו לא מנעה מאתנו לקשור עם הילדים החסידיים קשרי ידידות אמיצים. אז נכון, חלקם הגדול דיבר עברית במבטא אידישאי של קלויז מזרח אירופאי, אבל בין ילדים מי שם לב.

מתכונת המגורים הייתה משותפת לכולם: משפחות גדולות - דירות קטנות. דירות שלושה חדרים, עם מרפסת שאפשר לשכן בה עוד מיטת קומתיים שנפתחת לארבע. אבל הצפיפות לא הרשימה אף אחד, כמוה גם שתי השותפות הנאמנות שהצטופפו בכל דירה בסמטה: הדלות והפשטות.

כזה היה גם ביתם של ר' מאייר שמחה, רעייתו הצדקנית ושבעת בניהם, שאכלסו את הדירה הסמוכה לבית סבתא.איתם היה לנו הקשר הכי קרוב. במרוצת השנים הוא הפך לחברות של ממש. 'ביתם ריקם' מכל, אבל דבר אחד לא חסר בו מעולם: שמחה. השמחה הזו פרצה את גבולות הקירות הדקיקים והדביקה את כל מי שהגיע לאזור.

את חטאי וכאבי אזכיר היום: שנים היינו מגיעים לסבא וסבתא, עשרות שבתות ומאות משחקים משותפים, ומעולם, אבל מעולם, לא ניצחנו אותם. אפילו לא פעם אחת. הם היו טובים ואלופים יותר בכל משחק. רצו מהר יותר, זינקו, קיפצו וטיפסו טוב יותר מכל אחד ממשפחתנו המורחבת. מליטאים קלו ומאריות גברו. לא משנה אם מדובר היה ב'שוטרים וגנבים', ב'שני מקלות' או ב'חמש אבנים' - הסיום היה ידוע מראש: יד החסידים על העליונה. זריזים וחזקים היו, עליזים ומלאי מרץ.

בשבתות הקיץ הארוכות כשירדנו לבלות יחד, הייתה אמא נאנחת ואומרת 'קדיש' על המכנסיים והחולצה. בליבה הייתה נושאת תפילה שלפחות הברך עצמה לא תחזור עם חור, כפי שקרה לא אחת. וכשהיינו חוזרים בריאים ושלמים הייתה משלימה עם האובדן ומברכת להקב"ה שכילה חמתו על בדים ובגדים.

אודה ואתוודה, אם יש לי טעם של שבת, זיכרון ילדות טהור ויהודי אמיתי ואוטנטי, שאני שואף לחקות בחיי הבוגרים - הרי שכולו שייך לר' מאייר שמחה ולמשפחתו. שם טעמתי לראשונה את הקדושה המיוחדת, ואת עומק הטעם של שבת קודש. לא רק אני, גם בני משפחתי כולם, שותפים לאותה דעה. לאותו זיכרון.

כי מאייר שמחה, חרף היותו מסובב ומלופף בכל מחסור, היה מתהפך מן הקצה לקצה ככל ששבת קודש הלכה והתקרבה.

בערך מהשעה שבה היה חוזר מהמקווה, מגבת גדולה על שכמו וטיפות סוררות אחוזות בזקנו העבות כמבקשות לעשות שבת אצלו, היו פניו מאירים וכל גופו כמו הזדקף מהעול של ימות החול. כילד היה נראה לי שזהו אדם אחר לגמרי. לא שבכל ימות השבוע הייתה חסרה לו שמחה, אבל השמחה של שבת הייתה משהו אחר לגמרי. כמו יצאה חמה מנרתיקה האיר האור בכפל כפליים.

אם בשאר בתי ישראל הזמן הזה שהאם מדליקה בו נרות מלווה בצעקות אחרונות מחדר הרחצה, בגערות מהמטבח וביללות מחדר הילדים - הרי אצל ר' מאייר שמחה ואשתו הכל היה שונה.

הדלקת נרות הייתה אירוע מרכזי שכולם שותפים לו, ללא יוצא מן הכלל. אירוע שממתינים לו כל השבוע וחיים ממנו בשבוע שלאחר מכן. וגם את המחזה הזה לא אשכח לעולם.

 ברכה של אמא

כמה רגעים לפני הדלקת נרות כבר היו עומדים כל הבנים סמוך ונראה למקום ההדלקה. אבא סיים להיטיב את הנרות, והאם נכנסת לחדר עטויה שביס ולבושה סינר שבתי צחור, ניגשת בצעדים מלכותיים אל המנורה הגדולה. שבעת הבנים ניצבים כקני המנורה, דוממים בשקט מוחלט, פניהם יאירו אל מול הנרות. כמו ב'הדלקה' חסידית - האם בירכה, הדליקה את הנרות וכולם עונים אמן בקול גדול.

והשקט מעמיק כשהאמא מסיימת להדליק, פותחת את הסידור ומתחילה לקרוא, את תפילת הבנים, בכוונה ובקול רוטט, מילה במילה כמונה מעות.

"וזכני לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים, אוהבי השם יראי אלוקים, אנשי אמת זרע קודש בהשם דבקים. ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים".

כשסיימה את תפילתה הניחה את הסידור מידה, השיבה את טס הכסף למקומו, הליטה את פניה בשתי כפות ידיה והחלה לומר תפילה בשפתה שלה. באידיש. "ריבונו של עולם, גיב מיר, תזכה אותי באידישע נחת מהבנים הצדיקים שלי", וכאן התחילה להזכיר כל שם ושם משבעת בניה באופן פרטי.

"ריבונו של עולם", התחננה, "תעזור לאיצ'ה שלי שיצליח בלימודים, שיבין את המשניות שהרב'ה מלמד. ריבונו של עולם, תראה כמה קשה לו: הוא כל כך רוצה, כל כך מתאמץ. אני מתחננת לפניך, ריבונו של עולם, תעזור לו, אנא...
"ריבונו של עולם, תרחם על שייע שלי. תן לו סייעתא דשמיא עם הרב'ה, שלא יתרגז עליו כל כך, תעזור לו שימצא חן בעיני הרב'ה שלו, אני מתחננת ריבונו של עולם, אנא... שיהיה תלמיד חכם".

וכך המשיך הטקס על כל בן בנפרד, לפי מצבו ולפי צרכיו המיוחדים. על כל בן התחננה עד שקולה נסדק ונשבר. וקולה, קול בכיה של אם יהודיה שנתון כולו להצלחת בניה בתורה ובעבודת השם, היה עולה מבין כפות ידיה, מרעיד את הלבבות, ובוקע את כל הרקיעים.

במבט לאחור מעמד זה נראה לי כמעמד החינוכי הכי מרשים שהייתי עד לו בחיי. אנחנו, כילדים, נחשפנו למעמד בגניבה. היינו עומדים מאחורי הדלת, שתמיד הייתה פתוחה, ומסתכלים בעיניים פעורות על המחזה שנמשך שעה ארוכה.

הם עמדו שם, זה לצד זה, כל שבעת הבנים, גיבורי החיל ומלומדי המלחמה, אלופי החיידר וגיבורי השכונה, עיניהם כבושות בקרקע, בידיעה ברורה שכל מקרי השבוע עוברים כעת לפני אמא כבני מרון; ומי רוצה שאמא תבכה בגללו בהדלקת נרות?...

ואז, בבת אחת, פתחה אמא את ידיה מעל עיניה וכל המתח הסתיים ונמוג. שלווה נעימה וטהורה באה לעולם. כאילו נמחו ונמחלו כל אירועי השבוע, ודף חדש וחלק נפתח ברגעים קדושים אלו. קודם כל איחלה גוט שאבעס ל'טאטי', ואחר כך לכל בן בזה אחר זה. גם מבעד לחריץ הדלת יכולנו לשמוע את משק כנפיה הקדושות של השבת מרחפות בחלל הבית וממלאות אותו בקדושה עליונה ששופעת ממנו אל כל העולם כולו.

כך הייתה נכנסת השבת.

ועדיין לא תם. מיד לאחר שגמרו לאחל לאמא גוט שאבעס, יצאו ר' מאייר שמחה ובניו ברקידה עליזה לקראת שבת המלכה. 'שבת קודש, שבת קודש, נפשי חולת אהבתך'. רקדו סביב השולחן הישן במשך דקות ארוכות בהתלהבות גדולה.

אמא הייתה נשארת בבית ומאייר שמחה יוצא עם שבעת בניו לכיוון בית המדרש החסידי שלו שהיה מרוחק מהסמטה הקטנה. אם היו לו כמה שקלים בכיס בטח היה עובר למקום קרוב יותר, אבל זה מה שהיה, ומידי שבת נאלץ ר' מאייר שמחה לכתת את רגליו חצי שעה לכל צד כדי להגיע לבית המדרש.

את כל הדרך עשה כמלך בגדוד. הוא במרכז ובניו מקיפים אותו מכל עבר, ה'שטריימל' הישן שלו - הכי רחוק מיצירות הפרווה של היום ששערותיהן המסורקות עולות לתלפיות - נראה פתאום ככתר יפהפה המשווה לבעליו חן וחסד, ממש כמו ה'קאפטן' הבלוי שקדושת השבת נתנה לו עדנה מחודשת.

הם היו חוזרים בשעה מאוחרת יחסית, כיאה למי שהקפידו שלא להתחיל ערבית של שבת עד אחרי השקיעה לשיטת רבינו תם. כשאנחנו סיימנו את הסעודה - אצלם עוד עסקו בהכנות אחרונות לקידוש. כך יצא שזכינו כמה פעמים להשתתף בשולחן השבת שלהם ולחוות חוויה חסידית ספוגה שמחה ואהבה.

כמובן שהעדפנו לבוא לשולחנם, רק אחרי ששבענו. סעודת השבת שלהם, איך לומר בעדינות, לא הייתה מספקת לבעליה, וזאת בלשון המעטה. היו שבתות שמנת הדג הייתה צלחת מרכזית של טונה מקופסת שימורים עם מיונז ומלפפון חמוץ, שהיה בה שיעור שכל ילד יכול ללפת בו את החלה המלבנית בשכבה דקה.

אבל אלו היו זוטות של ממש. כל שולחן השבת שלהם היה מופע מרהיב וחד פעמי, שלא חזר על עצמו. כמה שמחה הייתה שם, כמה הרמוניה וכמה חינוך יהודי שורשי. לא שמעו צעקה או גערה, לא כפייה וכעס, רק יופי, הוד והדר מלאי חן יהודי אמיתי.

השולחן היה מעמד מרכזי ביותר. זה החל מטקס הברכות, שנהג ר' מאייר שמחה להרעיף על בניו לפני הקידוש. בזה אחר זה ניגשו האלופים להתברך תחת ידיו, כשבסיום הברכה הם נושקים את יד אביהם בהוקרה ובתודה.

הסעודה - רובה שירות וזמירות, מיעוטה דברי תורה קצרים (כל ילד זכה להרצות פירוש אחד לפי תורו מהקטן לגדול) ומיעוט מיעוטה אכילה ושתייה ושאר צרכי הגוף. למאייר שמחה היה בגד מיוחד לסעודת השבת. בעיניים של חול היה נראה אולי חלוק מרופט, אך כשמאייר שמחה לבש אותו, הוא היה נראה כבגד מלכות מעוטר שמלכים מתקנאים בו.

מדהים ביותר היה לראות את הילדים, השובבים האלופים, שזונחים את כל שובבותם לכבוד המעמד והופכים ללהקה הרמונית של שירה ושל זמרה מדויקות. כי חוק חקק מאייר שמחה, בחוקי השבת שבביתו, אין פיוט או זמר שמדלגים עליו חלילה. חוק נוסף: לכל זמר יש ילד שממונה להתחיל אותו ולקבוע בלעדית את הקצב והטון בשיר 'שלו'.

ומאייר שמחה מה הוא עושה? מנצח על המקהלה, מנופף בידיו בהתלהבות ועור פניו בוהק מאושר. מדי פעם הוא מתקן בנפנופי ידיים חריגות קלות זיופים קלילים. כששיר אחד מסתיים, מאייר שמחה מניף יד ומצביע על הילד שממונה על השיר הבא. רק לאחר האישור הידני הילד מתחיל לשיר וכולם מחרים מחזיקים אחריו, עד ששלהבת השירה עולה מאליה.

היו שירי רגש, היו מארשים קצביים, כל שיר בשני קולות לפחות. אנו הליטאים יכולנו רק להביט מהצד בערגה ולהצטרף בשקט לשלימות המופלאה הזו. לצרוב בלב כל שיר, להותיר אותו בזיכרון עם העונג של החוויה כולה.

בנפשו יביא לחמו

את המשך השבת היינו מבלים בנעימים עם ילדי הסמטה, עד זמן סעודה שלישית. סבא נהג לאכול סעודה שלישית בבית מדרשו הקטן של צדיק ופועל ישועות ידוע בבני ברק, ששכן בשביל הצר שחיבר בין רחוב רבן יוחנן בן זכאי לרחוב ראב"ד.

לאחר מעריב של מוצאי שבת היו כולם אומרים 'וייתן לך' עם הצדיק, ולאחר מכן הצדיק עושה הבדלה, שלאחריה סבא מגיש אותנו בזה אחר זה להתברך מפי קדשו. מעט אחרינו היה מגיע גם מאייר שמחה עם בניו, והצדיק מברך גם אותם. ובכל פעם היה ר' מאייר שמחה מוסיף ומתחנן לפני הרב: רב'ה, אני צריך ברכה השבוע. המצב קשה מאוד. רב'ה האט'ס רחמנות על הילדים. שהרב'ה ייתן לי ברכה לפרנסה, פרנסה טובה...

והצדיק עונה: טייערער זיסע מאייר שמחה, (-מאיר שמחה היקר והמתוק), שיהיה לך אידישע נחת וגעזונט און שטארק, (-שתהיה לך נחת יהודית מהילדים, ושיהיו חזקים ובריאים), דער אייבישטער (-הקב"ה) לא עוזב אף יהודי, ולא יעזוב אותך אף פעם.

הגבאי, שעמד בסמוך, נחלץ לא פעם לעזרה. אולי הרב'ה לא שמע טוב. היה חוזר שוב בקול רם: רב'ה הער דארף א ברכה צו א גוטע פרנסה (רבי, הוא הרי צריך ברכה לפרנסה טובה)...

אבל הרב'ה בשלו חוזר שוב בקול חלש וצלול: שיהיה אידישע נחת ובריאות, הקב"ה לא עוזב אף יהודי...

כגודל הנחת שהייתה מנת חלקו בשבת, כך גדולה הייתה עוגמת הנפש בסוגיית הפרנסה שעלתה בכל מוצאי שבת. בכל מוצאי שבת היה מתחיל מאייר שמחה שבוע חדש, בתקווה חדשה: אולי הפעם ישתנה משהו במזלו העגום.

נדמה היה ששערי פרנסה נעולים בפניו. לא שעצל היה חס וחלילה. להיפך. נכון היה לכל עבודה אלא שבכל פעם שניסה את מזלו, משהו השתבש. אין ספור תלאות עבר בדרכו. סיפורה של תלאה אחת עשתה לה כנפיים והפכה לשיחת היום בסמטה הקטנה. יום בהיר אחד קיבל ר' מאייר שמחה עבודה הגונה: מלמד בכיתה א'. לכאורה התפקיד האידיאלי. יהודי מלא שמחת חיים, בר אוריין ובעל גישה מיוחדת לילדים - מה יכול להיות טוב מזה. ובכן, מתברר שיכול להיות.

לרוע מזלו דווקא מסירותו ושמחת החיים שלו עמדו לו לרועץ, ומעשה שהיה כך היה. בשבוע הראשון לתפקידו לימד ר' מאייר שמחה את סיפור הבריאה. לעצמו חשב שכדאי להמחיש לילדים את הסיפור שיבינו כמו שצריך. וכך, בבוקר בהיר, בו הזדמנו ל'חדר' גם פקחים של משרד החינוך, עטף ר' מאייר שמחה את עצמו בתחפושת של גורילה אימתנית, נחש פלסטיק ארוך בידו האחת וגור חתולים קטן בידו השנייה וכך נכנס לכיתה, בבוקרו של יום, ללא התרעה מראש. הזאטוטים המבועתים פרצו בבכי מפוחד ובזעקות של בהלה, ועד שהתבררה המהתלה, כבר היו המפקחים והמנהל בפתח הכיתה.

בחסדי שמים הצליחו המנהלים להציל את החיידר מסגירה, אך ר' מאייר שמחה נאלץ לחזור לביתו עוד באותו היום, כששערי כל החיידרים בארץ נעולים בפניו ללא אפשרות חנינה. וזה, כאמור, רק סיפור אחד קטן ומייצג.

ובכל זאת מעולם לא ראיתי אותו עצוב, או כעוס. למרות מצבו הכלכלי העגום, הייתה צהלתו על פניו, תמיד.

ובכל זאת, אתם שואלים, מניין ירק זה חי?

ובכן, עבודה אחת הייתה לו, עוד מימי נעוריו ובמשך שנים רבות, והיא שהצילה את ביתו מחרפת רעב.

ממרחק הביא לחמו

בכל שנה, מיד לאחר חנוכה, היה ר' מאייר שמחה נוסע שלושה חודשים לניו יורק, שם הייתה לו עבודה שהחזיקה אותו בדוחק כל השנה. כמובן שכילדים כל מה שידענו מפי בניו הוא ש"אבא אחראי על כל המצות של אמריקה ולכן הוא חייב לנסוע, כדי שיהיה באמריקה מצות". למען האמת, כבר אז נראה לי קצת מוזר שבכל אמריקה לא מצאו אחראי על המצות חוץ מר' מאייר שמחה שלנו. אבל ילדים היינו, ואם זה מה שהילדים אומרים, כנראה שזה נכון.

בהמשך התברר לי שעבודתו באמריקה הייתה קצת שונה מהתיאור שהחזיקו בו ילדיו בדביקות... בתקופה זו שלאחר החנוכה כבר החלו ההכנות לקראת פסח, ור' מאייר שמחה היה עובד מבוקר עד ערב בטחינת ריחיים של יד, כשהוא מרוויח בזיעת אפו על כל שעה סכום נאה, שהצטבר לו לאחר שלושה חודשים לסכום שהספיק לו לכלכל את בני ביתו לתקופה. לא בחינם הגיע הרווח. הייתה זו עבודת פרך של ממש, משברת גוף ונפש. אך למאייר שמחה שלנו לא הייתה ברירה. מיד במוצאי 'זאת חנוכה', גלה מארצו, ממולדתו ומביתו להביא לחמו בנפשו.

בכל שנה, כשכל המשפחה נפגשה ב'זאת חנוכה' אצל סבא וסבתא בני ברק, נחשפנו לפרידה של מאייר שמחה ממשפחתו. בערך בזמן שאנחנו קיבלנו דמי חנוכה וכבר מיצינו את כל סוגי התעלולים האפשריים, ראינו את מאייר שמחה נפרד מהילדים, עד ערב פסח. מבעד לדלת הפתוחה למחצה היינו שומעים את טקס הפרידה הכואב שלווה בדמעות רותחות. לכל ילד היה לו מה להגיד. איצ'ה צדיק'ל - אל תשכח מה שדיברנו, תזכור קריאת שמע על המיטה, ואין מה לפחד; שייע - תכתוב לי כל שבוע, אני רוצה לשמוע בדיוק כל מה שקורה איתך, מנדלה - אם אמא תגיד לי שהגעת לחמישים נקודות, אני קונה לך את מה שדיברנו. שווה לך להתאמץ. ולבסוף, בשעת פרידה ממש, כשהמונית כבר צפצפה מלמטה, היה מתרה בלשון חמורה בכולם יחד ובכל אחד לחוד, להתנהג כשורה, ולא להכביד על אמא, שגם ככה שורדת בקושי גדול.

זאת תורת זאת חנוכה בביתו של ר' מאייר שמחה.

אור של כיסופין

שנה אחת, כשבאנו ב'זאת חנוכה' לסבא וסבתא, שמחנו להתבשר על השמחה במעון השכנים. בן זכר, שמיני במספר, נולד בשעה טובה ומוצלחת ביום ראשון של חנוכה, והברית תתקיים אי"ה כהיום הזה, שמיני של חנוכה. בשעת צהריים מאוחרת, שמנו פעמינו ל'אולם השמחות', הלא הוא בית המדרש הסמוך של הצדיק, שבו התקיימה הברית. כל משפחות השכנים נרתמו להכנת הסעודה. זה בעוגיותיו, זה בקרקריו וזה בבקבוקיו. וכמובן, איך אפשר בלי המעדן המיוחד של המשפחה: טונה במיונז וחתיכות קטנות של מלפפון חמוץ.

מניין מצומצם נכח שם. כמה שכנים, כמה מתפללים וכמובן אנחנו, הירושלמים שבאו לשמוח עם אחי הרך הנולד. הצדיק התכבד בסנדקאות וגם בקריאת הברכות. קצת לפני הטקס שמענו את הרבי שואל את מאיר שמחה לשמות בניו. בדיעבד התברר, שמאייר שמחה, כחסיד אמיתי, ביקש מהרבי עצמו את השם, ואף לא יגלה לו קודם רק במעמד עצמו. הרבי נעתר, רק ביקש לשמוע את שבעת השמות האחרים, שלא ימצא אותו שם פעמיים.

המתח הקל אודות שמו של הרך הנימול לא החזיק זמן רב, ועד מהרה גילינו כולנו כשהרבי הכריז בקול רם, ויקרא שמו בישראל: שניאור.

בסעודה המצומצמת ישבנו צפופים אך מרוצים. משפחת החתן הפליאה בכישורי הזימרה שכללה שירי חנוכה ושירי הודאה והלל והשמחה הייתה עד לב השמים.

לקראת סיום גילו הבנים הגדולים יוזמה, ופתחו בשיר 'כי בשמחה תצאון', לכבוד אביהם ונסיעתו המשמשת ובאה, כמידי שנה מיד לאחר צאת הכוכבים של 'זאת חנוכה'. צליל נוגה התלווה לשירה. האווירה הפכה להיות מעיקה. צער הפרידה השנתית עלה לפתע במלא עוזו. לפתע, הרבי הצדיק ביקש את רשות הדיבור.

אור של קודש הקודשים

"מיין טייערע מאייר שמחה, (מאיר שמחה היקר שלי). כיבדת אותי להיות הסנדק בברית וגם לקבוע את השם של הבן השמיני שלך. אני רוצה לגלות לך סוד. סוד שקשור גם לחיים שלך וגם לחיים של הבן שזכית להכניס היום בבריתו של אברהם אבינו. הוא קשור גם לשם שלך וגם לשם של הרך הנולד. לשניכם יש שמות של אור. מאיר ושניאור. בזכות הברית ובזכות היום, 'זאת חנוכה', אלמד אותך ואת כל מי שזוכה להשתתף בברית החשובה הזו 'תּוֹירֶה' מגן עדן העליון. הרבה שנים אני מחכה ללמד אותך את ה'תורה' הזו. אבל רק היום, בזאת חנוכה, אני יכול.

"תקשיב טוב, כי עמוקה היא מני-ים.

"למה קראנו לילד שניאור? מה זה השם הזה? שניאור הוא מלשון פעמיים אור. שני-אור. שני אורות. דע לך שיש לנו בחנוכה ובכל התורה כולה שני סוגים של אורות. את הסוג הראשון של האור אפשר להשיג בכל ימי החנוכה. את הסוג השני של האור אפשר להשיג רק היום, ב'זאת חנוכה', היום האחרון של חנוכה.

"ומה ההבדל בין שניהם? האור הראשון הוא האור הקדוש שגנוז בנרות הדולקים של חנוכה. בכל יום מוסיף והולך. זה אור קדוש מאוד. הנרות הללו קודש הם.

"אבל האור השני, של זאת חנוכה הוא אור אחר לגמרי. הוא לא אור של קודש. הוא אור של קודש קודשים. הוא אור של 'מעל הטבע'. אתה יודע למה? כי בזאת חנוכה כבר אין נרות נוספים להדליק.

"ולמה 'זאת חנוכה' כל כך חשוב? למה שמיני עצרת כל כך חשוב? הרי כבר סיימנו עם כל המצוות של החג?

אסביר לך במשל: ניקח דוגמה מאהבה של שני אנשים. מתי הקשר ביניהם עמוק יותר: בזמן שהם יחד או כשהם עומדים להיפרד אחד מהשני? לכאורה כשהם ביחד, אבל האמת שדווקא כשנפרדים, כשיוצאים לדרך, הקשר נהיה עמוק יותר.ולמה? כי כשנפרדים יש געגוע נורא. רק כשהידידות עומדת להיפסק, אפשר להרגיש את האור העמוק של האהבה.האור מגיע דווקא מהחיסרון. הגעגוע, הכיסופין, לא נמצאים כשיש, אלא דווקא כשאין. זה הסוד של האור השני, הסוד של זאת חנוכה, רגע לפני שנפרדים, סוד הגעגועים.

"'מרחוק, ה' נראה לי'", המשיך הצדיק, "כי כשמרגישים ריחוק, פתאום נולד בלב געגוע וקשר עמוק. 'שבע ייפול צדיק וקם', הצדיק נהיה רק כשמרגיש שנפל וזוכה להתגעגע. זה לא בדיעבד, זה לכתחילה. זו הדרך האמיתית. כך הקב"ה ברא בעולם. כל התורה מלאה בזה.

"אתה יודע מה היה ב'קודש הקודשים'?", שאל הרבי, "ספר תורה מהודר? לא. היה שם ארון הברית ובפנים מה? שברי לוחות. לוחות שבורים שמזכירים לנו את הדרגה הרוחנית שהפסדנו. לוחות של געגועים. הגעגועים הם הדרגה של קודש קודשים. אז מה כן היה? רק געגועים. זה האור של קודש הקודשים. אם האור מגיע מתוך האין, אם הוא אור של געגוע למה שחסר, אז אין לו גבול ואין לו סוף. הוא אינסופי.

"מאייר שמחה", עצר הרבי ושאל, "אתה מבין את העומק של ה'תורה' הזו? אתה הרי גם מאיר וגם שמחה. מי שיש לו 'שמחה' בגלל האור של הנרות, הוא קדוש מאוד, אבל הוא מוגבל. השמחה שלו מוגבלת. אם אין לו נרות - אין לו שמחה. אבל מי ששמח בזאת חנוכה, הוא שמח כשאין נרות, זו שמחה של קודש קודשים. הוא כבר מתחיל להתגעגע לאור של חנוכה, הוא שמח באור של הגעגועים, באור שמגיע מתוך האין, שזה אור שלעולם לא יכול להפסיק... תמיד יש למה להתגעגע...

"לכן, הטעים הצדיק, "קראנו לילד הזה, שנולד ביום הראשון של חנוכה ונכנס בברית ביום השמיני, שניאור. יש לו שני אורות. אור של חנוכה. ואור של זאת חנוכה. אור של יש ואור של אין. אור של קודש ואור של קודש קודשים... האור של זאת חנוכה מגיע דווקא כשמסיימים את החג, כמו שמיני עצרת. ביום הזה אין נרות, יש רק געגועים.. והאור של הגעגועים הוא האור שמעל הטבע. האור שמאיר בחושך".

כמובן, שלא תפסתי את כל הדרשה כולה, אבל את הנקודה הזו אני זוכר היטב. אני זוכר איך סיים הצדיק את דבריו ואמר: הלוואי ונזכה להיות לא רק יהודים של נרות, הלוואי ונזכה להיות גם יהודים של געגועים. ואז הוא פנה אל ר' מאיר שמחה והוסיף: 'טייערע זיסע מאיירל', (מאיר היקר והמתוק), אתה זכית להיות יהודי של געגועים. זכית להתגעגע כמה חודשים בשנה לארץ ישראל, כמו משה רבינו, זכית להתגעגע למשפחה, לילדים, זכית שיהיה לך עם הילדים שלך גם קשר של געגועים. יש הורים שאוהבים את הילדים, הם איתם כל הזמן, אבל כמה הורים זוכים שיהיה להם קשר כל כך עמוק ואמיתי עם הילדים? כמה הורים זוכים להתגעגע לילדים? זה קשר הרבה יותר עמוק.

מאייר שמחה הרכין את ראשו למשמע הדברים. דמעות זלגו מעיניו; הרבי פגע בנקודה הכי רגישה שלו. מי יודע כמה לילות הוא שוכב שם בגולה, בדד, רחוק מהמשפחה, מתגעגע, אוהו כמה הוא מתגעגע. גם הילדים הזילו דמעות. מי כמוהם יודע מה זה לילות חורף בבית קפוא בלי אבא. כמה געגוע.

ור' מאייר שמחה, שמעולם לא העז לדבר לפני הרבי, פתאום מתפרץ: "רבי", זעקה נשמתו, "אבל זה כל כך קשה. קשה לי, קשה לילדים, קשה למשפחה, רב'ה, כמה עוד אני יכול לסבול? רב'ה רחמנות על המשפחה. אנחנו כבר לא יכולים יותר. רב'ה, עכשיו עוד זאת חנוכה, רב'ה תן לי ישועה". יותר לא הצליח לדבר. פרץ בבכי מר. כשל כוח הסבל.
ובפעם הראשונה, מאז ביקש מאייר שמחה ישועה מהרבי, הרבי לא ענה. לא אמר "געזונט און שטארק", גם לא אמר שהקב"ה לא עוזב אף יהודי. רק שקע בהרהורים עמוקים, ואנחנו ישבנו במתח לשמוע את גזר הדין. בכי התינוק נשמע מן החדר הסמוך, וקול בכיו כמו סימן את בואו של השינוי.

"מאייר שמחה בוא לפה", אמר הרבי. ומאייר שמחה ניגש. הרכין את ראשו והרבי הניח את ידיו הקדושות ואמר: מי שבירך אבותינו הקדושים הוא יברך אותך טייערע זיסע מאייר שמחה, שתזכה תמיד להיות יהודי של געגועים, ותמצא את פרנסתך כאן בארץ הקודש, אמן כן יהי רצון.

'אמן' כזה, ששאגנו כולנו, לא נשמע מאז היוָסד המניין בביתו של הצדיק.

באותו ערב לא נפרד מאייר שמחה מבני ביתו. הוא ביטל את הנסיעה. לאחר כחודש הם עברו דירה לעיר אחרת. למרבה האירוניה, הוא קיבל שם משרה של מנהל חיידר... מאז לא ראיתי אותו, או את בניו, ואף לא שמעתי מהם.

אולי הייתי צריך קצת געגועים.

פרויקט תפור

שנים עברו.

לפני כמה שנים, קצת אחרי החתונה, אני הולך בגאולה ופוגש את ר' שמואל. הייתה לנו היכרות מוקדמת לא עמוקה מידי, וודאי לא כזו שמצדיקה את הצהלה הגדולה שראיתי על פניו בעת המפגש "שימע'ן, מה שלומך? שנים לא נפגשנו", ועוד כהנה וכהנה אמירות שמתאימות למפגש של חברים קרובים ולא לשיח בין שני אנשים שההיכרות ביניהם גובלת בשלום-שלום.

יהודי מיוחד הוא ר' שמואל. הוא חמוש בשיער אדמוני ובמרץ שלא נגמר לעולם, תלמיד חכם מחד ובעל רגש מאידך, שילוב של יהודי העוסק בצורכי ציבור מתוככי בית המדרש אותו הוא לא עוזב לעולם. ובעיקר, כך על פי השמועה, חבר שכל אחד היה רוצה לצידו בעת צרה. גואל ומושיע, זן ומפרנס, והכל בשקט ובהצנע לכת. עד לאותו יום לא זכיתי להימנות על מעגלי חבריו הקרובים, אבל תחילת המפגש כבר העידה כאלף עדים שהכל הולך להשתנות.

ואכן, תוך כמה דקות הסיפור היה ברור. ר' שמואל פתח מסגרת לבחורים שנעזבו מהמסגרות הרגילות והוא מחפש בנרות אנשים שיבואו ללמוד אצלו. מכיוון שהשיחה הזו התרחשה אחרי פתיחת הזמן, השבתי את פניו בשלילה ועשיתי הכול כדי לרמוז לו שרעייתי הטריה מחכה לי ממש מעבר לכביש; בכל זאת 'שנה ראשונה' ולא נעים. אבל הוא לא הרפה. תעשה לי מצווה, אמר, לפחות תבוא לראות. לא הייתה לי ברירה. יהודי עקשן ר' שמואל ולא בחינם הגיע לאן שהגיע. הבנתי שזה או לעמוד איתו בכביש עד כניסת השבת או להיעתר לבקשה.

קבענו שאגיע ביום הראשון של חנוכה, אחרי הדלקת נרות.

וכך מצאתי את עצמי בליל ראשון של חנוכה, עומד עם ר' שמואל באולם הקטן והדחוס ששימש כמשכן זמני של הישיבה בשכונה ירושלמית מרכזית, והוא עומד ומכיר לי בחור אחרי בחור מהמוסד שעמד בשלבי גיבוש ראשוניים. בין הכרות אחת לרעותה, הוא לחש לי כמה מילות רקע, שאבין את גודל ה'בְּרוֹךְ' כלשונו עם כל אחד ואחד. בין היתר הוא המשיך וסיפר: אנחנו גם מארגנים להם טיול בחנוכה, השגתי תקציב מהרווחה. נעשה את הטיול בסוף חנוכה, שלא נצטרך לסחוב את הנרות ולהיתקע עם ההדלקה. אני רוצה לקחת חוף פרטי ליד הכינרת ואני חייב אותך.

רגע לפני שיצאתי את הישיבה, קרא לי. "תשמע", הוא אומר. "עדיין לא הראיתי לך את כולם. יש כאן עוד בחור אחד שממש קשה לפיצוח. מצאתי אותו ממש ברחוב. הוא לא מדבר עם אף אחד והוא גם הכי צעיר כאן בישיבה. לא תאמין שבחור כזה היה רק לפני חצי שנה בישיבה חסידית, עם פאות ארוכות מסולסלות וכל השמונה בגדים. הוא לא משתף פעולה, לא מדבר אפילו עם ההורים שלו כבר חצי שנה, תמיד זועף, סגור על מסגר ובריח, וברור", הוסיף בעיניים רושפות, "שהוא גם לא משלם כלום, הכל לשם שמים. תעשה לי מצווה קח את הפרויקט הזה".

בשנייה הבנתי הכל. כל הסיפור היה הכנה לקראת הפרויקט שהוא תפר בשבילי. רגע אחד כעסתי אבל ברגע השני אמרתי לעצמי: מי יודע, אולי באמת אצליח לעזור. עוד המחשבות מתרוצצות במוחי ור' שמואל מוליך אותי אל ה'תכשיט'. הוא אכן היה נראה צעיר מכולם, אך באותה מידה גם הרחוק מכולם. לבושו רחוק מלבוש בן ישיבה, תספורת קצוצה מפארת את ראשו נטול הפיאות, ועיניו כבויות במיוחד.

זה שימֶן, חבר שלי, אמר, תכיר - זה אורי. ניסה ראש הישיבה להפשיר את הקרח מהמעמד המביך. לחצתי את ידו בחיוך אך הוא נותר קפוא ומרוחק. מאיפה אתה? אני שואל, והוא משיב לי במרמור: "אני משום מקום. אין לי בית. בינתיים אני כאן, כמו שאתה רואה".

ניסיתי שוב מכיוון אחר: אני מתכוון מאיזו ישיבה אתה? איפה למדת?. הוא נקב בשמה של ישיבה חסידית מפורסמת, תוך שהוא מצרף כמה נאצות נמרצות משל היו אלה חלק משמה של הישיבה. התעלמתי מהתוספות והמשכתי לשאול - ואיך הגעת לכאן? זו כבר כנראה הייתה שאלה מוגזמת. הוא שם את האוזניות, וחזר להתחפר במיטה שהפכה לתמצית חייו.

משהו בפנים שלו היה מוכר לי איכשהו. ראש הישיבה, שצפה כל הזמן מן הצד במתרחש, הביט בי כאומר: מה עושים איתו? ביקשתי קצת יותר פרטים. למעשה קוראים לו שניאור וכאן נקב בשם משפחה שהיה מוכר לי ביותר. הפאזל התחיל להתחבר במהירות. עוד שני פרטים וכבר הבנתי בדיוק מה מדובר. הייתי בברית שלו... אמרתי לר' שמואל. אני מכיר את המשפחה מצוין. כואב הלב. כאב לי לחשוב על מאייר שמחה. איך יתכן שהבן שלו לא מדבר איתו כבר חצי שנה.

לא שיתפתי את ר' שמואל, אבל צץ לי רעיון.

יש לך תקציב גם לתוכניות? שאלתי. משהחל לפרט את מסלולי התקציבים, אמרתי: תשמע, אם אתה רוצה שאבוא, אני רוצה שתוכנית אחת תהיה באחריות שלי.

"יש חשבוניות? זה מעניין? אתה בטוח?", ירה צרור שאלות. הבטחתי שלא יתאכזב, והוא - בשביל לפתור את הצרה שהתנחלה אצלו במיטה - הסכים לעשות כל דבר.

סגרנו.

אני מתגעגע

השעה הייתה 11 בלילה. הירח החיוור נראה כחרמש נואש. חושך שרר בחוץ, עננים קודרים עלו מן האופק ומילאו אט אט את מרחבי הרקיע השחור. במוצאי 'זאת חנוכה', באוהל מאולתר קטן, בחוף פרטי שעל שפת הכנרת, ישבתי עם אנשי הצוות של הישיבה ועם שלושים וחמישה בחורים, ולאור הנרות שרנו לנו שירי נשמה, שירי תורה, שירי כיסופין והתעלות. הבחורים שידעו נגן ליוו את השירה בכלי זמר, והלבבות הלכו ונפתחו. כאילו ידעו הם, הלבבות, כי הכנה רבה דרושה להם, כדי לעמוד בעומס הצפוי. כולם המתינו לתוכנית ההפתעה. תוכנית-הערב שאני יזמתי.

הטלפון שלי זמזם ויצאתי להדריך את נשוא התוכנית איך בדיוק להגיע לפינה הנידחת שבה שהינו.

הוא הגיע, כרגיל, כשחיוך גדול על פניו, זקנו המלבין כאילו מחייך עימו כאות תודה על כך שבעליו נושא את כולו ללא טרוניה.

"שימע'ן, וואס הערצאך? אתה משוגינער? איך הבאת אותי ל'לוך' הזה?" שאל וצחק את צחוקו המדבק.

"נו שוין, שיהיה כך. אבל מה אני אמור לדבר? מה אני מבין בבחורים ליטאים? נצא פה עם בִּיזִי-ביזיונות... אתה יודע שאני עם הארץ מדאוריתא ומדרבנן, מה הבאת אותי? ס'איז ממש בנפשו יביא לחמו...".

אני מקשיב לו, ולחשש האמיתי שעולה בו, ומהרהר בליבי: אילו רק היה יודע. ובקול הוספתי: אלה בחורים שהתרחקו קצת, רק תזכיר להם מה זה להיות יהודי, תעצום קצת את העיניים ותספר להם על געגועים, על שבת, על הכל. אחרי שעה אתה יכול לסיים...

נכנסנו יחד לאוהל, וראיתי את מבטו המאוכזב של ר' שמואל. נו, באמת, הוא סינן, בשביל להביא רבנים אני צריך אותך? אבל לא היה לו הרבה מה לעשות ולבחורים לא היה לאן לברוח ור' מאייר שמחה התיישב במרכז האוהל ליד הנרות המהבהבים, עצם את העיניים והתחיל לספר. "מה אני אגיד לכם חבר'ה", פתח, "אני באמת לא יודע למה הביאו אותי לכאן. יש יהודים שיספרו לכם שהכל הצליח להם בחיים, הסתדרו עם בית, לומדים בכולל, מגדלים את הילדים בשמחה, יש להם פרנסה פחות או יותר. יספרו לכם סיפורים ויתנו לכם 'עצות' איך להצליח, איך לנצח, איך להיות גדולים.

"אני לא יודע לספר כאלה סיפורים. אין לי בית משלי, לא זכיתי לשבת ללמוד בכולל, לא זכיתי לגדל את הילדים כמו שצריך, אני מגיע לכאן באמצע הלילה בשביל אלף שקל שיעזרו לי קצת לפרנסה, אבל האמת היא שאני ממש עם הארץ ושלעפער אמיתי, מה אני יכול כבר להגיד לבחורים, מה יש לי לחדש? אבל בכל זאת אני כאן, והיה מי שחשב שיש לי מה להגיד אז אני רוצה לספר לכם קצת על החיים שלי.

"לדבר אחד כן זכיתי בחיים שלי. הרבי שלי היה אומר עלי שזכיתי להיות יהודי של געגועים. וזה כל כך נכון. כל החיים שלי אני רק עובר מגעגוע אחד לשני. לא היה לי יום אחד שלא היו לי געגועים. עזבתי את המשפחה, געגועים. הפרנסה עזבה אותי, געגועים. געגועים לארץ ישראל, געגועים לריבונו של עולם, געגועים.

"זה דבר גדול מאוד שאני מזכיר לעצמי כל הזמן וככה יש לי גם קצת שמחה. הרבי שלי היה אומר שלא כל יהודי זוכה לזה.

"למה געגועים זו זכות? בגלל שאם אתה מתגעגע למשהו, אתה נקשר אליו הכי עמוק שאפשר. מי שלא התגעגע אף פעם, לא יכול להבין את זה. הקב"ה נתן לי את הזכות להיות קשור עם הדברים בחיים שלי בקשר הכי עמוק בעולם. אני אתן לכם דוגמה. יהודי גר בארץ ישראל, מאז שנולד, יש לו בוודאי זכות של יישוב ארץ ישראל בכל רגע ורגע, אבל עדיין הקשר שלו לארץ ישראל יכול להיות יותר עמוק. מה חסר לו? הגעגועים. הוא גר כאן, אז הוא לא יכול להתגעגע.

"אם אתה מחוץ לארץ ישראל, אמנם אין לך מצווה, אבל אתה מתגעגע... אתה מחובר לעומק הכי גדול של ארץ ישראל.אתה חולם עליה בלילה, אתה כל הזמן מדמיין מה קורה איתה עכשיו, מה המזג-אוויר שם, מה התחדש בה, אולי עשו בה איזה שיפוץ. אתה כולך ארץ-ישרוּאלדיג...

"ככה זה ברוחניות. אנחנו צריכים לטעום קצת מהטוב, ואז להתרחק. שנוכל להתגעגע.

"במעמד הר סיני, טעמנו קצת קדושה והפסדנו. בבית המקדש, טעמנו קצת והפסדנו. ארץ ישראל גם. בקיצור כל דבר שבקדושה, צריך להשיג אותו רק עם געגועים. למה יש גלות? שנתגעגע לארץ ישראל. למה יהודי מתרחק מהקב"ה? בשביל להתגעגע אליו בגעגוע וכיסופין, בצימאון הנפש וכמהות הבשר...

"אפילו בחיים: אנחנו מתחילים את החיים בתור ילדים, בלי דאגות, בלי טרדות, בשמחה גדולה, רק כדי שנתגעגע לזה כל החיים. שנדע איך להגיע למצב של ילדים בלי דאגות, בכוח של אמונה וביטחון בהשם. אבל אם לא היינו מכירים מצב כזה לא היינו מאמינים שזה אפשרי.

"הגעגועים נותנים לאדם את הכוחות למצוא דרך משלו, לחזור למקום שהוא היה בו, למקום שהוא מתגעגע".

צוריק צום טאט'ן

ואז זה הגיע...

"אתם יודעים חבר'ה, אם כבר דיברנו על ילדים, אתם יודעים איפה הגעגועים הכי חזקים? איפה הם ממש שורפים את הלב עד כלות הנפש?

"תשאלו כל אבא ואמא, והם יגידו לכם. אצל הילדים.

"אם כבר דיברנו, אספר לכם עוד משהו.

"אתם יודעים, יש לי ברוך השם 11 ילדים. שמונה בנים ושלש בנות שיחיו. בלי עין הרע. אבל רק עם בן אחד, הבן השמיני שלי שיהיה בריא, רק איתו אני זוכה, כמו שהרבי שלי היה אומר, להיות בקשר של געגועים. כי רק בן אחד שלי זכה להיות כמוני, להיות יהודי של געגועים...

"היום היה 'זאת חנוכה', זה יום של געגועים. כבר אין נרות, יש רק זיכרון של חנוכה. מתגעגעים לאור של חנוכה שהלך מאיתנו. הילד הזה נולד בחנוכה והברית שלו הייתה ב'זאת חנוכה'. בברית שלו הרבי שלי אמר לי שהוא ילד של געגועים. שהוא יהודי של געגועים.

"מישהו אמר לי לפני כמה שבועות: אתה יודע, ראיתי את שניאור שלך, אתה יודע איך הוא נראה? השם ירחם... ואני אומר לכם - ממש ריחמתי על היהודי הזה... אמרתי לו: אני מרחם עליך שאתה חושב שאני בכלל צריך לראות איך הבן שלי נראה... אני רואה אותו כל יום, כל היום... הוא קשור איתי בעומק העומקים... אתה יודע איך הוא מתגעגע אלי? אני רק מתפלל לפני הקב"ה כל יום, שלא ייקח את הנשמה שלי מהעולם, לפני שאני אזכה לתת לו ברכה ונשיקה הכי גדולה בעולם... ממש כמו בליל שבת...

"טוב, לא צריך לדבר על אנשים שלא מבינים. צריך לרחם עליהם.

"ואני חייב להגיד לכם עוד משהו.

"כשאני יושב בליל שבת עם הילדים סביב השולחן, אני מרגיש ממש מעין עולם הבא. שבת קודש. כל שבת, הוא היה אחראי אצלנו על ק-ה ריבון. כל ילד אחראי אצלי על שיר אחר. איזה רגש יש לו. לבן שלי, שניאור, איך הוא שר את הק-ה ריבון... זה גם שיר של געגועים. אתם מכירים את 'למקדשך תוב' של פיטסבורג? כמה געגועים יש שם... למקדשך, למקדשך תוב ולקודש קודשין... רבש"ע, אנחנו מתגעגעים לבית המקדש, אנחנו מתגעגעים לא רק לקדושה שלנו, אנחנו מתגעגעים לקודש הקודשים שלנו... מתגעגעים להתגעגע... תחזור טאטע...

"אבל כבר חצי שנה שהכיסא של הבן שלי שניאור, האור שלי - ריק. יש לי לא רק שבת קודש, יש לי שבת שהיא ממש קודש קודשים... געוואלד איך שאני מתגעגע... אני מסתכל בליל שבת על הכיסא שלו, ומתחיל לשיר לבד. לשיר בשבילו בינתיים. אתם יודעים איזה געגועים יש לי לילד הזה? אתם מתארים לעצמכם באיזה עומק אדיר הלב שלי מתקשר אליו?
"אתם מבינים מה קורה לי כשאני מגיע ל'למקדשך תוב' ושר את זה בשביל שניאורק'ה שלי? אני תמיד בוכה. אני שר, ומכוון גם עליו. תחזור אלי, שניאור. תחזור אל הקדושה, תחזור לטאטי, שכל כך מתגעגע אליך... "ובלילה, בליל שבת, אני תמיד חולם עליו. אני חולם שהוא יושב איתי, שהוא חוזר אלי, ואנחנו שרים יחד את ה'למקדשך תוב', ובחלום, אפילו שאני חולם שהוא לידי אני מתגעגע אליו...".

קולו הנרגש של מאייר שמחה הפך ליבבה קורעת לב.

עוצמת גלי הגעגועים הציפו אותו לחלוטין. לא אפשרו לו להמשיך. הטביעו את המילים שכבשו את הלבבות. מילים - שהציפו אצל כולנו נחלי דמע לא נשלטים.

עין לא נותרה יבשה באותה שעה, באוהל שעל שפת הכינרת. כמה דמעות ירדו שם, בכסות החושך. כמה געגועים התעוררו שם לפתע פתאום והפכו לנחלי דמע.

מי חלם שיש בנו מאגרים כל כך גדולים של געגועים, שרק ממתינים שנשים לב אליהם...

כמה געגועים, ללא סוף...

מאייר שמחה, שהרגיש צורך להשלים את דברו, התאושש מעט, וניסה לחזור לתלם. "אולי אתם מכירים את ה'למקדשך תוב' ששרים אצלנו? אולי אתם יכולים להרגיש את הגעגועים לקדושה, את הגעגועים של הקב"ה אלינו, את הגעגועים שלי לבן שלי ? את הגעגועים של ההורים שלכם אליכם? אולי אתם יכולים להרגיש רגע איך אבא ואמא שלכם מתגעגעים אליכם? איך הם רוצים שתחזרו אליהם? אולי אתם יכולים להרגיש איך אתם מתגעגעים אליהם? אז, אולי לפני שאני הולך, בא נשיר את זה, תשירו איתי יחד", אמר מאייר שמחה, והחל לשיר לעצמו בקול חנוק, רווי געגוע: 'למקדשך, למקדשך, תוב'... שניאורק'ה שלי, למקדשך למקדשך תוב...תחזור אלי, תחזור לטאטי..."

ומן הירכתיים, עלה לפתע קול נוסף. קולו של אורי המתייפח בקול גדול ללא מעצור.

"טאטי, טאטי איך בין דא"... (אבא, אבא אני כאן).

ר' מאייר שמחה, עצר את שירתו וקפא במקומו. הצבע אזל מפניו. הוא חשב שהלילה והמחסור בשעות שינה הטריפו את דעתו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"מיין הייליגע זיסע שניאורק'ה, אַווּ ביסטו"? (אורי הקדוש והמתוק שלי, היכן אתה?)

אורי - שניאור נעמד ממקומו ופסע בצעדים כושלים. עד שהגיע לחיקו של אבא ונפל לתוכו בבכיות קולניות, ללא מילים. בכי של געגועים. בכי שאין לו סוף...

בין גל בכי אחד למשנהו, שמענו אותו אומר בשקט: "טאטי... אני מבקש מחילה, לא ידעתי שאתה כל כך מתגעגע... סליחה... תמחל לי...".

במאמר מוסגר:

את הסיפור הזה סיימתי לכתוב כשהגיעה הידיעה המרה על פטירתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. יהודים בכל העולם מרגישים עצב עמוק ואולי דברי התורה של הרב'ה יכולים להסביר גם את העצב הנורא השורר ממש בדקות אלו ברחובות. 'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם', לימדו אותנו חז"ל. כן, לפעמים דווקא הקשר של הגעגוע שמגיע אחרי הפטירה הוא הקשר העמוק ביותר. לפעמים רק הפטירה ממחישה לנו עד כמה היינו זקוקים כולנו לעצה הטובה, ליד המכוונת, לעיניים המלטפות. פתאום מתחדדת ההכרה כמה משמעותי היה ראש הישיבה בחיינו.

ועוד משהו קטן לסיום: כשדיברתי עם מאייר שמחה לפני כשבוע, לרענן את ה'תורות' שלא את כולם זכרתי על בוריָן, ואמרתי לו שאני רוצה לספר את הסיפור שלו ושל בנו הצדיק שבינתיים הפך להיות גם יהודי של לימוד ושמירת מצוות, היו לו שני תנאים : א' - לטשטש את הפרטים המזהים. ב' - שאזכור שגם לי יש שני שמות. שאחד מהם הוא גם שם של אור. ואת הסיפור הזה, הוא מוכן שאכתוב רק בשמי המלא. את רצונו אני ממלא בשורות אלו, באהבה, בשמחה ובגעגוע עמוק...

שלכם, שמעון יאיר, חנוכה תשע"ח (הספור פורסם בעיתון 'משפחה')