אאא

חבר מועצת גדולי התורה ורבה של רמת אלחנן הגאון רבי יצחק זילברשטיין הביא בשם הגרי"ג אדלשטיין הסבר מדוע הגר"צ פרנק אפשר לאדם עם מכנסיים קצרים להיות שליח ציבור למרות האיסור.

וכך מספר הגר"י זילברשטיין:

שמעתי סיפור מדהים שהתרחש בבית מדרשו של הגרצ"פ פרנק זצ"ל, רבה של ירושלים, ומאחר שהתעוררה לי קושיה עליו, הצגתיה בפני מרן הגרי"ג אדלשטיין שליט"א, ראש ישיבת פוניבז', והשיבני בתשובה מופלאה.

הסיפור מוסב כאמור על הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל שהיה רבה של ירושלים, מחבר הספרים 'הר צבי' ו'מקראי קודש', שהיה מגדולי הפוסקים. הגרצ"פ התגורר ברחוב מלאכי 28 בירושלים והתגורר בדירה חד-קומתית. בכניסה לביתו היה פרוזדור קטן שבו היו מתפללים מדי יום שחרית, מנחה וערבית.

המתפללים היו מגיעים כמה דקות לפני התפילה, והיו יושבים ומדברים עם הרב חולין של בשיחת תלמידי חכמים. יום אחד, כאשר הגרצ"פ ישב ושוחח עם האנשים, נפתחת הדלת בטריקה, והנה נכנס אדם עם רעמת שיער גדולה, ללא כיפה, ולבוש במכנסי קצרים, כפי שהיו לבושים באותו זמן.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

'מתי מתפללים מנחה'? - שאל האיש את הרב, והגרצ"פ השיב: 'בעוד עשר דקות'. לאחר עשר דקות מגיע האדם ההוא, שעדיין היה לבוש במכנסיים הקצרים, ועל ראשו הונחה כיפה מקומטת... הוא ניגש אל הרב, ושאל: 'האם אפשר להתפלל לפני העמוד'? והגרצ"פ השיב: 'בבקשה'.

'הרב - ניצחת אותי'!

האדם ההוא לבש טלית, ניגש אל העמוד, והתפלל מנחה, ולאחר מכן גם מעריב, וכמובן אמר קדיש, בתום התפילה שאל מתי מתפללים שחרית, ולאחר שהרב השיב לו שהזמן הוא בשעה 7, הלך האיש בלי לומר מילה.

כמה מאנשי המנין שאלו את הגרצ"פ כיצד זה שהניח לאדם ההוא להתפלל לפני העמוד, והרב השיב שמי שאינו מרוצה יכול להתפלל במקום אחר... במנין היו כמה ת"ח, ומאחר והם שאלו את הרב בדרך-ארץ בנוסח 'ילמדנו רבנו', ו'תורה היא וללמוד אנו צריכים', השיב הגרצ"פ ואמר, שהחליט לתת לו להתפלל לפני העמוד 'כי אם אני לא הייתי נותן לו, אף אחד לא היה נותן לו'...

עכשיו קרה משהו. למחרת הגיע שוב האדם ההוא, אבל היה כבר לבוש במכנסיים ארוכים, וחבש לראשו כיפה יפה... הניח תפילין והתפלל תפילת שחרית לפני העמוד, ולאחר התפילה עזב מיד את המקום בלי שתהיה אפשרות לשאול אותו מי הוא. כך נמשך הדבר כשבועיים. הוא הגיע לתפילה פעמיים בכל יום, ומיד בגמר התפילה הלך לדרכו.

יום אחד הוא נשאר כמה דקות לאחר התפילה, והרב רמז לו לגשת אליו. הוא ניגש, והרב שואל אותו לזהּותו, והוא - במקום להשיב - אומר: 'הרב, ניצחת אותי'!!! הגרצ"פ היה מופתע, ושאל הרי לא דיברתי אתך מעולם יותר משתי מילים? ואז השיב האדם ההוא ואמר: הרב בוודאי זוכר את אותו יום שבאתי לכאן בפעם הראשונה להתפלל; זה היה היום שבו נפטרה אימי שהיתה בת 96 ואני אהבתי אותה מאוד. אני עצמי מתגורר בקיבוץ 'קליה', סמוך לים המלח, ואינני דתי.

הוא ממשיך ומספר, שאימו קראה לו לפני שנפטרה, וביקשה ממנו שיבטיח לה שיאמר עליה קדיש. נתתי לה תקיעת כף, אבל לאחר ההלוויה עשיתי לי סימן: אני נכנס לבית הכנסת הראשון שייקלע בדרכי; אם יתנו לי להתפלל לפני העמוד כמו שאני, עם המכנסיים הקצרים, אמשיך להתפלל ולומר קדיש, ואם לא - לא רק שהייתי נקי משבועתי, ולא אומר קדיש, אלא גם... (וכאן נקט בדברים שהתכונן לעשות, שהיו בבחינת התפקרות והשתמדות של ממש!).

בזה שאפשרת לי להתפלל, כבוד הרב, ניצחת אותי!!!, הגרצ"פ חיבק אותו, ואמר: אוי!!! אני לא זכיתי לכיבוד-אם שכזה!!! האדם התחיל לבכות בקול, ובדמעות שליש, ועזב את הבית, ושוב לא הגיע במשך כמה שבועות.

הגרצ"פ החל כבר להצטער וחשב אולי לא היה צריך לומר לו אף מילה... אבל, לאחר כמה שבועות הגיע היהודי, ועכשיו היה כבר לבוש בחליפה ובמגבעת, ומסופר כהלכה, כיהודי חרדי ממש. 'לאחר שהרב חיבק אותי ואמר את מה שאמר, קיבלתי זעזוע, והחלטתי לחזור בתשובה שלימה. נסעתי לקיבוץ, חיסלתי שם את כל עסקיי, ועכשיו אני יהודי ירא ושלם!!!

והנה, התקשיתי בסיפור זה, מאחר שבצורה שבה היה לבוש האדם ההוא, הרי אסור להתפלל! ומקובלנו ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שגם אם רוצים לקרב יהודי לו ולגרום לחזור בתשובה, אפשר לוותר על דינים שהם בבחינת חומרות, או לפנים משורת הדין, אבל לא בדברים שהם מעיקר הדין, ולכאורה האדם ההוא היה לבוש בצורה שאסור להתפלל, ובוודאי לא לשמש כשליח ציבור, מה-גם שבמנין ההוא התפללו תלמידי חכמים! כיצד לכאורה נתן הגרצ"פ פרנק את ההיתר לאדם הזה להתפלל לפני התיבה?


שאלתי את הגרי"ג אדלשטיין שליט"א, והשיבני ראש הישיבה: "הרי יש דין שאם יודעים על בת ישראל שיוצאים לשמד, מותר לחלל שבת, ולרדוף אחריה כדי להשיגה ולהצילה מן השמד. ואם כן, במקרה שלנו, היה הגרצ"פ בבחינת 'חכם עדיף מנביא', ועוד לפני שהאיש אמר לו שהתכונן לעשות את דברי-ההתפקרות (אם בבית הכנסת הראשון לא יתנו לו לומר קדיש), 'הריח' את זה, ולכן ברור שהיה צריך לתת לו להתפלל, כדי שלא יתפקר...